סיכום 2016: אלבומי השנה שלי

Honorable Mentions

35. New Zion with Cyro Baptista – Sunshine Seas

34. Body/Head  – No Waves

33.  Mary Lattimore – At the Dam

32. Various Artists – Day of the Dead

31. Heron Oblivion – Heron Oblivion

30. Aluk Todolo – Voix

29. Krishna – Ascend To Nothing

28. Wilco – Schmilco

27. The Body – No One Deserves Happiness

26. A Tribe Called Quest – We got it from Here… Thank You 4 Your service

25. Borbetomagus  – The Eastcote Studios Session

24. Peter Brötzmann & Heather Leigh  – Ears Are Filled With Wonder

23. Blixa Bargeld and Teho Teardo – Nerissimo

22. Nate Wooley – Seven Storey Mountain V

21. Jackie Lynn – Jackie Lynn

20.  Waclaw Zimpel – Lines

19. SubRosa – For This We Fought the Battle of Ages

18. Michael Formanek  Ensemble Kolossus – The Distance

17. Æthenor  – Hazel

16. Oranssi Pazuzu – Värähtelijä

15. Case/Lang/Veirs  – Case/Lang/Veirs

14. GNOD – Mirror

13. Dinosaur Jr. –  Give a Glimpse of What Yer Not

12. Wrekmeister Harmonies – Light Falls

11. Sutcliffe Jugend – The Muse

10

Beyonce – Lemonade

Best Pop Album

homepage_large-34791a57

עקב השתלטות עוינת של זאטוטים על מערכת השמע ברכב המשפחתי, נחשפתי השנה ללא מעט פופ מצעדים ממוסחר. כצפוי, הרוב היה רע עד גרוע אך מדי פעם הזדקפו אוזניי מול להיטים סוחפים  (סיה, מייגן טריינור, ריהאנה) שהצדיקו את הכניעה המבישה לדור הצעיר של משפחת לוי. ומתוך חגיגת הפופ המשפחתית הזו התבלט לו אלבומה של המלכה ביונסה. באלבום משתמשת ביונסה בשלל הכישרונות שלה ושל אחרים (כולל קנדריק לאמר וג'ק וויט) ובמגוון סגנונות (כולל שיר קאנטרי) כדי להניף אצבע משולשת ולאחר מכן גם להפגין סלחנות כלפי ג'יי זי הבוגדני. קשה להתחרות עם פופ טוב כשהוא מגיע מהלב והלימונדה החמצמצה-מתקתקה של ביונסה מגיעה בדיוק משם.

 https://vimeo.com/170720528

9

Mary Halvorson Octet – Away With You

Best Jazz Album

homepage_large-eb08072c

באטיות ובבטחה, אלבום אחר אלבום, עם הרכבים שונים בתצורות שונות, מפלסת מרי הולברסון האמריקאית את דרכה לפסגת עולם הג'אז היצירתי והופכת לאחת מהגיטריסטים האהובים עליי כיום. הולברסון מגייסת לאלבומה האחרון שמינייה נהדרת שצועדת בצורה די חופשית אחרי המלודיות היפיפיות והפתלתלות של הגיטרה. יחסי הגומלין בין הנגנים מובילים לעיתים לעולמות משונים וניסיוניים אך באורח פלא, פעם אחר פעם, חוזרת השמינייה אל המלודיות ואל ההרמוניות הבסיסיות של אלבום הג'אז הכי טוב ששמעתי השנה.

https://maryhalvorson.bandcamp.com/track/spirit-splitter-no-54

8

Lubomyr Melnyk – Illirion

159515

לפני כשנה זכיתי לצפות בהופעה נשגבת (אני לא מגזים) של הפסנתרן האוקראיני לובמיר מלניק. בעקבות החוויה העזה שחוויתי, התעוררה בי השאלה מדוע למוזיקה המוקלטת של מלניק אין אפקט דומה עליי. הרי האלבומים הקודמים של מלניק כוללים את הנגינה המהירה והמתמשכת ואת המלודיות העגמומיות ששמעתי בהופעה  – ובכל זאת חסר באלבומים הללו משהו. לאחר הקשבה לאלבומו האחרון של מלניק נפל לי האסימון. בהופעה שראיתי היו למלניק שותפים סמויים לנגינה – קירות האודיטוריום. הסאונד של הפסנתר פשוט התדפק ברכות על קירות ועל תקרת האולם ונשמע כמו הרמוניה של אלפי טיפות גשם קלילות. ההקלטה באלבום החדש מצליחה לתעד במידה רבה את ההדהוד של המרחב שנוצר סביב מלניק ומתקרבת לקסם שנוצר בביצוע חי של המוזיקה הנהדרת הזאת.

 https://www.youtube.com/watch?v=GU9WePmxeRc

7

Jherek Bischof – Cistern

Best Modern Classical Album

a3350152817_10

כמו קודמו ברשימה, גם באלבומו של בישוף יש משמעות גדולה לחלל בו נוצר האלבום. הרעיון ליצירה קרם עור וגידים במהלך ניסויי סאונד שערך בישוף במיכל מים תת קרקעי עצום. ההד במיכל שנמשך לאורך 45 שניות אילץ את בישוף לנגן באיטיות ובסבלנות רבה. את פירות הניסוי ניתן לשמוע בעיבודים המופלאים של האלבום  Cistern. האלבום היפהפה מציג יצירה נוגה, מהורהרת וטהורה שמשייטת בבטחה לעבר חופים שלווים וענוגים.

https://jherekbischoff.bandcamp.com/album/cistern

6

Grumbling Fur – Furfour

Best Avant-Pop Album

412_900.jpg

האלבום  של צמד הסינת'-פופ האקספרימנטלי מלונדון הוא פשוט בונבוניירה של פרלינים מתוקים-מרירים. האלבום עמוס בשכבות וברעיונות כה רבים עד שניתן לשמוע באותם שירים שילוב של סאונד אייטייזי הישר מהמקלדת של וינס קלארק או של OMD לצד טקסטורות מבית מדרשו של בריאן אינו או זה של סטיבן סטיפלטון. השיר המצורף, הפותח את האלבום, מזכיר לי את  St. Elmo's Fire האהוב ואת Respect של אירייז'ר. לפחות אצלי הוא גם מעוררתקווה שאלבומים מסוג זה יחזרו לכבוש את הרדיו ואת מצעדי הפזמונים ויותירו את הפופ המהונדס של ימינו הרחק מאחור.

https://www.youtube.com/watch?v=QEpghx8Vq5g

5

Swans – The Glowing Man

b4d0fcbe

אני מניח שאם כל להקה אחרת הייתה מוציאה אלבום אחד כזה במהלך הקריירה שלה היא הייתה זוכה לכתרים ולתשבחות אין קץ. כיוון שזהו האפוס התובעני הרביעי שהסוואנס מוציאים ברצף יתכן וחושיהם של קהל המאזינים קצת קהו ולכן האלבום הזה לא זכה להערכה הביקורתית אליה הוא ראוי. האלבום אינו מציג התפתחות סגנונית בהשוואה לשלושת קודמיו (חוץ הנימה הכללית שלו המעט מלנכולית יותר). ועדיין מדובר ביצירה מונומנטלית של הלהקה הכי חשובה שפעלה בעשור הנוכחי ואחת הגדולות בהיסטוריה של המוזיקה בכלל.

https://www.youtube.com/watch?v=jFHQiYvuVlM

4

Car Seat Headrest – Teens Of Denial

2365f6ed.jpg

ההשפעות על אלבום האינדי-רוק הנהדר הזה ניכרות לאוזן – הגיטרה של מלקמוס, ההפקה הלא מלוטשת של גיידד ביי וויסס, המלודיות העגמומיות של יו לה טנגו – כולן נוכחות פה במלוא הדרן וחספוסן. אולם, מעל אילן היוחסין המפואר הזה בולט במיוחד הלהט העצום בהגשה של מנהיג ההרכב וויל טולדו, להט שלי קצת מזכיר את זה של קורט קוביין. מזה זמן רב זעם נעורים לא נשמע כל כך שוצף ומשכנע. יש מקום להניח שהמנוני האינדי שטולדו כתב ושר ללא כל עכבות היו יכולים לסחוף את ההמונים בתחילת שנות התשעים ולהפוך את טולדו למושיע התורן של הרוק. כיום כשהדור הצעיר ספון מול מסכים מרצדים ואין ממש עבור מי להציל את הרוק אסתפק בכך שטולדו יציל את עצמו ובדרך ינפק אלבומים כנים ונהדרים נוספים כמו זה.

https://www.youtube.com/watch?v=s_a1hPwXiWw

3

David Bowie – Blackstar

david-bowie-blackstar-2016-billboard-1000

בדצמבר 1983 נשמעה שאגה מחדרי בבית הוריי בבת ים. שוש עטרי הכריזה כי בילי ג'ין של מייקל ג'קסון דורג במקום השני במצעד הלועזי השנתי של רשת ג'. מבחינתי זה היה ברור – Modern Love של דיויד בואי אליל טרום נעורי נבחר למקום הראשון! מאז אותו רגע חלה התדרדרות הדרגתית בקשר בין בואי לביני. קצת באשמתו ובעיקר באשמתי. הסדק הראשון בזוגיות שלנו נוצר לאחר ששמעתי ראיון שבו בואי מתנער מ Let's Dance – האלבום האהוב שקיבלתי ליום ההולדת ה-12 שלי. האלבומים הפחות מרשימים של בואי בשנות השמונים הרחיקו אותי אף הם מבואי עד שברוב טיפשותי וויתרתי על ההזדמנות לראות אותו בהופעה בארץ.

לאחר מספר שנים ניסיתי להבין מדוע אינני ממשיך לעקוב אחר אמן עם כל כך הרבה יצירות נפלאות שחלקן היו מאוד משמעותיות עבורי. אל התשובה לשאלה הגעתי כאשר צפיתי בסרט המתעד הופעה חגיגית לכבוד יום ההולדת ה-50 של בואי. בשלב מוקדם של ההופעה, הזמין בואי המגונדר כטווס את פרנק בלאק ,סולן להקת הפיקסיז, לביצוע משותף של (הו האירוניה!) Fashion. בלאק שעלה לבמה בחולצה בלויה ובג'ינס זכה להערה מרושעת מצדו של בואי: "I see you're sartorially attired for this next one, Frank". ברגע זה הבנתי שבואי, הזיקית שמחליפה תדמיות ללא הרף, עוסק לטעמי פחות מדי בסאונד ויותר מדי בויז'ן. מול ה"פוזה" של בואי הכרעתי לטובת ה"אותנטיות" של הפיקסיז, סוניק יות' ופייבמנט שנראו כמו השכנים המרושלים שהייתי רוצה שיהיו לי.

לפני שנים ספורות, החלטתי שהנתק ביני לבין בואי לא יכול להימשך. כיוון שהוא לא כתב ולא התקשר החלטתי לעשות מעשה ולשקוע בפרויקט מקיף של הכרות מחודשת עם בואי. במסגרת הפרויקט (שכלל קריאה של ביוגרפיה שלו, האזנה לכל אלבומיו לפי הסדר הכרונולוגי שלהם, ביקור בתערוכה שהוקדשה לפועלו וצפייה בסרטים תיעודיים שנעשו עליו) הגעתי למסקנה שונה. בואי איננו אמן שמלקט חומרים מהמציאות ומחבר אותם ליצירת אמנות חדשה. בואי בעצם לוקח את חייו ואת עצמו, ועם שלל דמויות ותפקידים, הופך אותם ליצירת אמנות מוחלטת אחת. באלבומו האחרון מוכיח בואי שלא רק חייו אלא גם מותו היוו חלק מהיצירה הגדולה ששמה דיויד בואי. בלאקסטאר איננו אלבום חף מפגמים (הסאונד של התופים, חלק מהשירים מיותר) – ועדיין מבחינתי הוא אלבום מופתי, ולו רק בזכות היכולת של בואי להפוך את המוות הבלתי נמנע שלו לחלק אינטגרלי ביצירה המונומנטלית של אחד מהיוצרים הגדולים בהיסטוריה של הרוק.

https://www.youtube.com/watch?v=kszLwBaC4Sw

2

Nick Cave & the Bad Seeds – Skeleton Tree

packshot1-768x768

האם ניתן להגדיר יצירת מופת בזכות המרכיבים שאין בה? נדמה לי שהאזנה לאלבומו האחרון שלו האחרון של ניק קייב והבד סידס מאפשרת לענות על השאלה הזאת בחיוב. בסקלטון טרי אין את השחצנות של קייב שתמיד הרתיעה (וגם משכה) אותי, אין קול בוטח ונושך, אין ביצועים מוזיקליים מוקפדים ומעל לכל – אין חיים של ילד. קייב, באחד מאלבומיו הטובים, נשמע מובס ושבור. בטקסטים שוברי הלב של קייב ובקולו הסדוק אין זכר לאמן שהתריס ללא פחד בפני האל שהוא איננו חושש למות. קייב המבוגר מבין שמותו שלו אינו הדבר האיום ביותר שעלול להתרחש, וההאזנה לאלבום לא יכולה להתנתק מהידיעה שהדבר האיום ביותר אכן קרה. למרות שלטעמי מדובר באלבום הכי טוב שיצא ב-2016, ההאזנה הקשה מנשוא ליצירת המופת הזו מנעה ממני לבחור בו לאלבום השנה שלי.

https://www.youtube.com/watch?v=xDR9ijzQbzY

1

Eleanor Friedberger – New View

36912a91.jpg

לא מדובר באלבום מופתי כמו שני קודמיו ברשימה, לא מדובר באלבום שמכיל בשורה מוזיקלית חדשה – ובכל זאת בשנה האחרונה מצאתי את עצמי חוזר אליו שוב ושוב. באלבום הצנוע הזה משלימה פרידברגר תהליך ארוך שהחל בעשור הקודם בהרכב המשותף לה ולאחיה The Fiery  Furnaces והמשיך בקריירת הסולו שלה בעשור הנוכחי. במהלך השנים הללו  התנתקה פרידברגר מהמורכבות המוזיקלית שסיפק לה אחיה והשילה מעליה את מעטה האירוניה. התהליך הזה הגיע לשיאו באלבומה האחרון והטוב ביותר לטעמי. פרדיברגר, שעזבה את חיי העיר שהיו כה נוכחים בעבודותיה המוקדמות, מציגה אסופה של שירי פולק-רוק יפהפיים ומנחמים שנשמעים כאילו הוקלטו בסבנטיז. הטקסטים של השירים עוסקים באהבה ובפרידה אבל משהו בהגשה הכנה והמעורטלת של פרידברגר מספר סיפור עמוק יותר – סיפור על געגוע לאיזה רגע מכונן בזמן, לרגע שלא ישוב, ל"רוזבאד" האישי שלה. במהלך ההופעה המרגשת שלה בתל אביב הצטלבו המבטים של שנינו לרגע קט. באותו רגע ראיתי את הדמעה שנקוותה בעין שלה והיה נדמה לי שהבנתי מהו ה"רובזאד" שלה. באותו רגע, מחיתי דמעה מהלחי שלי והבנתי מהו ה"רוזבאד" שלי.

20161107_221846.jpg

יפה בוורוד: אריאל פינק בדרך לארץ

באיזה עשור עשו את המוזיקה הכי טובה? השאלה הנצחית הזו מזינה אין סוף ויכוחים בין חובבי מוזיקה. יש הסבורים כי מדובר בסיקסטיז, אחרים יטענו בלהט כי מדובר בסבנטיז (והם צודקים) ותמהוניים עם אייליינר יישבעו בשם האייטיז. בוויכוחים מסוג זה אני אוהב לענות כי העשור הנוכחי הוא הטוב ביותר ולו רק כדי לגרום לבר פלוגתא שלי להרגיש קצת לא מעודכן ולהתבייש באוסף אלבומי הפינק פלויד שלו.

כנראה שלא ניתן להכריע ויכוחים כאלה אבל כשזה מגיע למוזיקת פופ אני מוכן לחרף את נפשי ולקבוע שהמחצית הראשונה של האייטיז הייתה תור הזהב של מוזיקת המצעדים. האיכות של הפופ מאותה תקופה נבעה לטעמי מהטישטוש היחסי שהיה קיים בין מוזיקה "איכותית" ו"רצינית" לבין מוזיקה פופולרית. להקות כמו דוראן דוראן, פוליס, אדם אנט, מדנס ורבות אחרות השתמשו בלהט וברעיונות של זרמים כמו הפאנק, הסקא, הגלאם רוק וכד' כדי לייצר אין סוף להיטים שכיכבו במצעדי הפזמונים. מסיבות כלכליות, פוליטיות, חברתיות וטכנולוגיות, התפוגגה החגיגה הצבעונית הזו במחצית השניה של העשור (סטוק, אייטקן וווטרמן, אני מסתכל עליכם) ומצעדי הפזמונים נכבשו על ידי מוזיקת פופ מהונדסת ומופקת להפליא אך ברוב המקרים משעממת חסרת השראה.

circus ariel pink IIIציינתי כי מדובר ברוב המקרים משום שמדי פעם מצליחים הרכביי פופ עכשוויים לחרוג מהקונוונציות של הפופ המתועש. אחד מהבולטים בהם הוא אריאל פינק האמריקאי. פינק האמריקאי זוכה להיות מקוטלג בז'אנרים כמו לואו פיי ואינדי, אך לטעמי, בסופו של יום, המוזיקה שלו היא פופ מהסוג המשובח ביותר. הפופ של פינק אולי לא כובש את המיינסטרים כמו שעשו קודמיו באייטיז אך זה רק מעיד על מצב תעשיית המוזיקה המתקשה לעכל יצירתיות שאיננה מעוצבת במסגרת השבלונות המוכרות והמוכרות. באלבומיו מציע פינק מרקחת ססגונית של מלנכוליה קלה עם בדיחות דעת משובבת שבעולם מתוקן הייתה צריכה לעטר כל פלייליסט שמכבד את עצמו. הכישרון של פינק לכתוב לחנים קליטים ומתוחכמים מצליח לטעמי לטשטש, בדיוק כמו בתחילת האייטיז, את הגבולות בין "גבוה" ל"נמוך" ובין אליטיסטי לפופולארי ולהזכיר ששום דבר לא יכול לנצח שירי פופ טובים. לשמחתי, נוכל ליהנות מהפופ הנהדר של פינק בהופעה שתתקיים בחודש יוני בבארבי (כרטיסים) במסגרת סיבוב הופעות לקידום אלבומו הכפול החדש "פום פום".

אבל מי יראיין את המראיין?

עד שהאוטוביוגרפיה החדשה של קים גורדון תנחת בתיבות הדואר שלכם אתם מוזמנים לקרוא ראיון שערכתי לפי 7 שנים עם דיויד בראון ( New York Times, Rolling Stone, New York Magazine) שכתב את הביוגרפיה המוסמכת האחרונה על סוניק יות'. הראיון פורסם באתר בשם www. saucerlike.com שניהלתי יחד עם חבר מפינלנד שהיה שותף לאובססיית סוניק יות' שלי.

http://www.saucerlike.com/articles.php?x=display&id=19

Browne_Goodbye_mech.indd

ההזיה הפוליטית של מתנה רוברטס

הבעיוה המרכזית עומדת בפני כל מי שמעוניין בימינו להיחשף למוזיקה חדשה טובה היא כיצד לברור את האלבומים הטובים מכל השאר. אחת הדרכים המועילות שבאמצעותן אני פותר את הבעיה היא על ידי מעקב אחר אלבומים שיוצאים בלייבלים שהוכיחו את עצמם בעבר. מבחינתי, בראש הלייבלים הללו ניצבים Constellation Records ממונטריאול. הלייבל מזוהה עם הקולקטיב הקנדי Godspeed You! Black Emperor ועם הרכבים הקשורים ללהקה כמו , Thee Silver Mt. Zion , Esmerine והרכבים אחרים המככבים ברשימות הסיכום שלי בשנים האחרונות.
למרות שכל ההרכבים שצייניתי הינם הרכבי פוסט-רוק לגווניו, אחת מהאמנים המרתקים ביותר שגיליתי בלייבל היא Matana Roberts הפועלת דווקא בתחום הג'אז. רוברטס, שנולדה בשיקגו וכיום מתגוררת בניו יורק, היא מלחינה ונגנית סקסופון פעילה מאוד. במשך העשור הקודם היא הוציאה אלבומים רבים עם הרכבים שונים ומגוונים. בין אלו ששיתופו איתה פעולה ניתן למנות את אנתוני ברקסטון, פרד אנדרסון, קווסטלאב, Godspeed You! Black Emperor, Thee Silver Mt. Zion שהוזכרו לעיל ורבים אחרים.

Credit: Jason Fulford
גולת הכותרת ביצירה של רוברטס הוא הפרוייקט השאפתני Coin Coin שהחל לצאת בשנת 2011 ב- Constellation Records. תריסר האלבומים האמורים להרכיב את הפרויקט (בינתיים יצאו שלושה), באים לספר את ההיסטוריה של השחורים בארה"ב מאז תקופת העבדות ועד לימינו אנו. לאלבום הראשון בסדרה Coin Coin, Chapter One: Gens de Couleur Libres, גייסה רוברטס תזמורת בת 15 משתתפים! ההרכב הגדול והמצויין ניגן בעוצמה ובלהט עם השראה ברורה של הג'אז הפוליטי החופשי של הסיקסטיז ובמיוחד עם השפעות של ארצי' שפ ושל אלברט איילר. בשנת 2013 הוציאה רוברטס את Coin Coin Chapter Two: Mississippi Moonchile. הפעם הסתפקה רוברטס בחמישה נגנים אך לטעמי הצמצום  במספר הנגנים רק תרם לתוצאה הסופית שהוכתרה על ידי כאלבום הג'אז של השנה. כך כתבתי בסיכום השנה שלי ב2013:

"אם אתם חובבי מוזיקה שחורה אל תפספסו את האלבום של מתנה רוברטס. האלבום כולל 18 קטעים שאורכם 48 דקות והם משלבים השפעות של כל כך הרבה דברים נפלאים – מקאונט בייסי וסאן רא המוקדם, דרך הג'אז החופשי של טריין ואיילר ועד למורשת האפרו אמריקאית של ארט אנסמבל אוף שיקאגו. יש כאן אפילו זמר אופרה!"

CST110cover_573px

השבוע רואה אור החלק השלישי בסדרה – Coin Coin Chapter 3: River Run Thee. גם באלבום הזה נמשכת מגמת הצמצום כאשר הפעם מדובר באלבום סולו. באלבום אמונה רוברטס על שירה/ספוקן וורד ועל נגינה בסקסופון ובאלקטרוניקה. כל אלה מצטרפים לקולאז' סאונד מוקפד שערכה רוברטס מהקלטות שטח מטיול שלה בדרום ארה"ב. גם הפעם הטקסטים וחלק מהדגימות (כמו זו הלקוחה מנאומו של מלקולם אקס בשנת 1965) מבקשות לספר את הסיפור הסוציו-פוליטי של השחורים בארה"ב. בניגוד לכוונה הזאת, שונה הסאונד של האלבום שונה בצורה רדיקלית מזה של קודמיו ומקנה אווירה הרבה יותר אינטימית. האינטימיות הזו אינה מציעה רוך או מרגוע אלא מזכירה יותר הזייה הנגרמת מחום גבוה. התחושה שהאלבום גרם לי הזכירה חוויות ילדות (אני בטוח שלרבים יש חוויות דומות) שבהן הייתי ספון בחדרי בשעת לילה, ספק יישן ספק ער, וברקע נשמעים צלילים מרוחקים ממרקע הטלוויזיה ושיחות של מבוגרים. המתח בין הפן הציבורי ופוליטי של הטקסטים לבין הסאונד האינטימי יוצר לטעמי יצירה שאינה קלה לעיכול אך מרשימה ביופיה ומסקרנת באשר להמשך דרכה היצירתית של רוברטס.

פוסט אורח: כל דבר יכול להיות מוזיקה עם סייקיק טי־וי

לפני כשנתיים הגיעו חברי הטובים כוכבית ומיקי קלאר למסקנה שרק אם הם יעשו מעשה הם יזכו לראות את האמנים האהובים עליהם על הבמה בארץ. לשם כך הם הקימו חברת הפקות צנועה בשם UN-TITLED Productions. החברה הביאה בשנה שעברה את מכאנו ההולנדים לצמד הופעות בלתי נשכחות. ההצלחה של ההופעות הללו דירבנה את החברים לעלות מדרגה ולהביא לארץ את אגדת האינדסטריאל/אסיד/פסיכדליה/אקספרימנטל Psychic TV . לכבוד ההופעה שתתקיים במועדון הבארבי ב 24.3.2015 (כרטיסים כאן) ביקשתי ממיקי לכתוב על המשמעות של הלהקה עבורו.

unnamedמיקי:

כילד שרק החל להתעניין במוסיקה, המפגש עם Psychic TV היה מטלטל. מצד אחד רק התחלתי לשמוע אמנים קצת פחות מיינסטרימים (הרבה הרבה David Bowie ו–The Cure) והמוסיקה שלהם קצת הרתיעה והלחיצה אותי. זה היה קיצוני מדי, זה היה פרוע, זה היה חתרני. מצד שני הם דיברו אלי בכל כך הרבה רבדים שפשוט לא יכולתי להתעלם, ולאט לאט נשאבתי לתוך הטרוף שלהם. כמו רבים אחרים בוודאי, גם אני חלמתי בסתר ליבי להיות מוסיקאי. והם גרמו לי להאמין שאני יכול. שכל אחד יכול!

ההנחה הזאת, "שכל אחד יכול ליצור מוסיקה", בנאלית ככל שתהיה, הציתה את דמיוני, וגרמה לי בדיעבד להתעמק ולחקור את התחום. בשורות הבאות אבקש להמחיש כיצד Psychic TV הפכה את ההנחה התיאורטית הזו למוסיקה נפלאה שהפכה לחלק בלתי נפרד ממני, השפיעה על התבגרותי ועיצבה את אופיי.
בשנת 1969 נשרו Neil Andrew Megson שמאוחר יותר נודע בכינוי Genesis Breyer P-Orridge
וחבריו מהאוניברסיטה בצפון אנגליה ותפסו טרמפים ללונדון. שם הם הצטרפו לקבוצת תאטרון רחוב נסיונית בשם Exploding Galaxy שעסקה בעיקר במיצגי רחוב ביזאריים שכללו עירום ואקטים קיצוניים, אך לא כללו מוסיקה. בראשית 1970 הם פרשו מהקבוצה והקימו קבוצה חדשה בשם Coum Transmissions שעדיין עסקה בהופעות רחוב אך הפעם בשילוב מוסיקה. הרעיון המרכזי של הקבוצה היה, שכל אחד יכול ליצור מוסיקה, בין אם הוא מודע לכך או לא. הם יצאו מנקודת הנחה שבכל אחד מאיתנו חבוי אלמנט "גאוני". לשיטתם כלי מוסיקלי הוא רק מכשיר שעושה קולות ורעשים ולכן כל מה שמייצר סאונד נחשב לכלי נגינה וכל מי שגורם למכשיר ליצור סאונד הוא מוסיקאי. לטענתם לא היה צורך לדעת וללמוד את "הדרך הנכונה" לנגן, הם אף ראו בכך יתרון. כך הוסרו הכבלים מתבניות קבועות וניתן היה ליצור (אפילו בטעות) משהו ייחודי ושונה באמת.
הגישה הבסיסית שלהם הייתה שלא ניתן לעשות טעויות, ניתן רק לעשות וליצור דברים שימצאו או לא ימצאו חן בעיני אנשים אחרים, וזה נכון לגבי כל דבר בחיים.
במהלך שנות ה-70 המוקדמות הם החלו לגלות עניין הולך וגובר בלהפוך ללהקה של ממש והחליטו לקרוא לעצמם Throbbing Gristle ("הסחוס הפועם"). בהתאם לגישתם ש"הכל יכול להיות מוסיקה" הם השתמשו בכלים ישנים ושבורים שאספו, ויצרו מהם מהפיכה של ממש.


Genesis P-Orridge – הוסיף לגיטרת בס ישנה חלקים של גיטרה חשמלית ובעזרת סגנון נגינה אגרסיבי ולא קונבנציונלי, שינה לעד את הדרך בה ניגנו עד אז בגיטרת בס.
Chris Carter – בנה בעצמו מעין סינתיסייזר מודולים ענק.
Peter Christopherson (סליזי) – פירק 6 ווקמנים חדשים (שנחשבו אז לשיא הטכנולוגיה) והרכיב אותם מחדש מחוברים למקלדת, ויצר למעשה את הסמפלר הראשון בעזרתו הקליט רעשי רחוב, שיחות חולין, צקצוקי מכונות וכו'.
Cosey – קנתה גיטרה זולה שהייתה כבדה לה, ולאחר שניסרו לה את חלקי העץ המיותרים התקבלה גיטרה חדשנית ודקה, כמעט חסרת תיבת תהודה, ובעלת סאונד ומראה ייחודיים.
חידוש נוסף של TG היה העדר מתופף. הם חשו שלהקות רוק היו במעין מלכודת מאחר וכל המתופפים עבדו לפי נוסחאות מערביות קבועות שהם התחנכו לפיהן, ולכן כולם נשמעו להם אותו הדבר. ובכלל – מדוע לעשות משהו שכבר נעשה? למה לא לעשות משהו אחר?
ניתן בקלות לחשוב שהרעיון שכל אחד יכול ליצור מוסיקה הוא בעצם דרכם של העצלנים והבינוניים לתרץ את חוסר כישרונם ולהכשיר למעשה את הדרך ה"קלה" שבחרו ולתת למכונה לנגן במקומם. אנשים לא מבינים לכמה שעות עבודה סזיפית נדרשו חברי TG כדי ליצור ולהמציא את מה שנקרא היום Industrial Sound . מתחילת 1975 ועד ראשית שנות ה-80 נפגשו החברים לאורך כל סוף השבוע במחסן ישן שהפכו לאולפן מאולתר שנקרא "Death Factory" ופשוט ניגנו, שעות על גבי שעות, וכשחזרו הביתה, עברו על כל ההקלטות עד שמצאו חלקים וסאונדים שמצאו חן בעניהם וחזרו למחרת לאולפן וניסו לשכלל אותם.
הם הושפעו מאוד מהטקסטים של William S. Burroughs וה- Velvet Underground ולקחו אותם צעד אחד קדימה, במקום לכתוב על חיי הרחוב היום יומיים הם החלו לכתוב על תרבות המחתרת האפלה בעיר התחתית של לונדון והחלו לעסוק בנושאי טאבו והתנהגות אנושית חריגה. דוגמה טובה לכך הוא השיר Very Friendly שמספר על זוג רוצחים שזעזע את אנגליה בשנות ה-60 המוקדמות.


TG פתחו למעשה את השער לכל האמנים שבאו אחריהם מבחינה טקסטואלית. מנקודה זו ואילך אמנים יכלו לעסוק בכל נושא שהוא, מעכשיו אין שום גבולות, ניתן לכתוב על הכל, ניתן לשיר על הכל, ניתן לספר הכל. אין מחסומים, אין מגבלות, אין עכבות.
ג'נסיס וחבריו יצרו למעשה עולם חדש שלא היה קיים לפני כן.
Psychic TV שג'נסיס הקים על חורבות TG המשיכה בדיוק משם. הלהקה התעסקה כמעט בכל ז'אנר מוסיקלי, מפאנק ואינדסטריאל עד לאסיד וטכנו, והקפידה תמיד לשבור טבואים, ולהיות חדשנית וחתרנית.
הם היו בין הראשונים לשלב וידאו-ארט בהופעותיהם החיות, וכפי שאמר ג'נסיס באחד הראיונות איתו- "Psychic TV is a video group who does music unlike a music group which makes music videos"
גם בגילגולה הנוכחי, השלישי במספר, ממשיכה Psychic TV בדרכה הלא קונבנציונלית לאתגר את קהל מעריציה מבחינה טקסטואלית, מוזיקלית וויזואלית.


העובדה שיש לי חלק בהבאתם להופעה בישראל היא לא פחות מהגשמת חלום עבורי. ממש כפי שהם טענו שכל אחד יכול ליצור מוזיקה, מסתבר שכל אחד גם יכול להגשים את חלומותיו. אני מזמין אתכם לקחת חלק בהגשמת החלום שלי ולבוא לראות ולשמוע את PTV בהופעה בבארבי ב- 24.3.15.

PTV 2

וולף אייז ימיסו את אטמי האוזניים שלכם

Credit: Doug Coombes

בעוד כשבועיים תנחת בארץ מפלצת האינדסטריאל-נויז Wolf Eyes. ההרכב המשובח – שהקליט למעלה ממאה אלבומים (חלקם בלייבלים Hanson Records ו- American Tapes של חברי הלהקה), חימם אמנים כמו סוניק יות' ואנדרו וו. קיי ואפילו הוזמן לנגן בלולפלוזה – יופיע בחיפה, בירושלים ובתל אביב. וולף אייז הוקמו בשלהי האלף הקודם על ידי נייט יאנג (שהופיע בארץ בשנה שעברה), ג'ון אולסון, וארון דילאווי. האחרון עזב את הלהקה לאחר שזו הפכה להיות להקת הנויז הראשונה אי פעם המוחתמת בחברת תקליטים גדולה (סאב-פופ) בה יצא האלבום האדיר Burned Mind.

בשנת 2006 הוציאה הלהקה אלבום נוסף בסאב-פופ כשהפעם מייק קונליי מ- Hair Police החליף את דילאויי. באותה שנה הצלחתי לראות את הלהקה במיינהד, בריטניה. ההופעה זכורה לי כמפתיעה במיוחד. ראשית הופתעתי לגלות שג'ון אולסון ניגן בהופעה על סקסופון והסתבר לי שהוא נגן פרי ג'אז מהשורה הראשונה (בצד השמאלי שלה). מלבד זאת עיקר ההפתעה נבעה מהעובדה שהיה ממש כיף! נראה שציפיתי לראות הרכב נויז עגמומי וחמור סבר אך בפועל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אנשים מחייכים בהופעת נויז, שלפרקים נראתה כמו מסיבה פרועה במיוחד. שמועות עקשניות טוענות שהמסיבה נמשכה עד אור הבוקר גם בבקתה שבה לנו חברי הלהקה (ושכנראה אף אחד אחר לא יכל ללון בה לאחר מכן). בראיון שפורסם ב The Wire, הבהיר אולסון שהעליצות שחוויתי בהופעה איננה מקרית :

"We're trying to bring the good times to the noise, totally. There's a really good vibe going on right now, where it's a bunch of kids who want to have fun but want to listen to interesting music."

img_4805

מעריצה ישראלית חיננית מחכה בסבלנות להופעה במיינהד

שלישיה חיננית ממישיגן מופיעה במיינהד

למרות שבשנת 2013 עזב קונלי את הלהקה ובמקומו הצטרף ג'ים באליג'ו להרכב, גם קונלי וגם דילאווי תרמו לאלבום No Answer: Lower Floors שייצא בלייבל De Stijl. את הליינאפ הזה של הלהקה ראיתי בקיץ האחרון בקטוביץ', פולין. זה מה שכתבתי על ההופעה שלהם בסיכום השנה שלי:

"הדבר הראשון כשעשיתי לאחר חזרתי מהפסטיבל בפולין היה לבדוק ביוטיוב אם אין תיעוד שלי בתוך הקהל בהופעה של וולף אייז. לשמחתי הקליפים ביוטיוב התמקדו בלהקה ולא בי אחרת הייתי צריך לספק הסברים לרשויות בריאות הנפש בישראל. את וולף אייז ראיתי לראשונה ב- 2006 וכבר אז היה מדובר באחר הדברים הכי פסיכיים שעלו על במה. הפעם הלהקה עלתה עם גיטריסט חדש והכאוס היה מוחלט. לא ברור לי באילו חומרים אסורים השתמשו חברי הלהקה אבל הנויז/מטאל/טריפ שהם ניפקו חלחל לעבר הקהל וגרם לי לפחות לנזק מוחי בלתי הפיך. לשמחתי הלהקה הכריזה זה עתה על שתי הופעות בישראל. ממליץ לכם לא להחמיץ ובהקדם האפשרי להזמין כרטיסים להופעה ולתור במכון האשפוז הפסיכיאטרי הקרוב למקום מגוריכם."

וולף אייז בועידת קטוביץ'

20140802_014416

וולף אייז בועידת קטוביץ'

  

הנה טעימה ממה שצפוי בהופעות:

על החימום בחיפה יהיו אמונים bARBARA הרכב הגריינד/דום/נויז/קור הקטלני שלצידו לייטניג בולט נשמעים כמו הוויט סטרייפס. העובדה שהם יחלקו במה אחת עם וולף אייז מבטיחה מהומה שלא נראתה בחיפה מאז מאורעות וואדי סאלבי (או לפחות מאז שזאהי ארמלי איים לעבור להפועל ת"א).

את ההופעות בירושלים ובתל אביב בארץ יחממו ליטרשפיך האדירים- לטעמי מההרכבים הישראלים המאתגרים והמרתקים בסביבה שבקרוב צפויים להוציא אלבום חדש.

פטר ברוצמן ופול נילסן-לאב יופיעו בישראל!

חדשות נהדרות! פטר ברוצמן הגדול, אחד ממענקי הפרי-ג'אז האירופי ב-50 השנים האחרונות ואחד מהמוזיקאים האהובים עליי, חוזר להופעה נוספת בארץ. ברוצמן הופיע בארץ בעבר מספר פעמים. ב-2007 הופיע ברוצמן עם הרכב נהדר שכלל את ג'ו מקפיי, קנט קסלר, והמתופף מייקל זראנג. בהמשך אותה שנה חזר ברוצמן לארץ עם ה- Full Blast Trio האימתניים. אותו הרכב שב לארץ גם ב-2009. ההופעות הללו, שכל אחת מהן הייתה לא פחות מפנומנלית, הציגו את מגוון היכולות המוזיקליות של פטר הגדול, ובמיוחד את היכולת הפנטסטית שלו לשלב מוזיקה לירית ונוגעת ללב יחד עם הפצצות סאונד שיכולות לגרום להרכבי בלאק מטאל להסמיק מבושה.
PeterAndPaalBiggerColorByZigaKoritnik

הפעם יצטרף אל ברוצמן לא פחות מאשר פול נילסן-לאב. נילסן-לאב הנורווגי, המוכר לרבים כמתופף האדיר של The Thing, הוא אחד המוזיקאים הפוריים והמעניינים בסצנת המוזיקה החופשית באירופה בשנים האחרונות. שיתופי הפעולה שנערכים במגוון ז'אנרים עם מיטב המוזיקאים – החל בג'אז הסוחף של קן ואנדרמרק, דרך האוונט רוק של חברי The Ex ועד המוזיקה הניסיונית של אוטומו יושיהידה ו- Lasse Marhaug.

נילסן-לאב הוא שותף ותיק של ברוצמן ואחד המתופפים היחידים שיכולים לעמוד באינטנסיביות של "מאשין גאן". אני מקווה שגם הקירות של לבונטין 7 יכולו לעמוד באתגר ב 30.3.15.