לאהוב את מה שקורה בלי געגוע: ‏רשמים מערב שירים וסיפורים עם לי רנאלדו / הדס סבירסקי

את הערב של לי רנאלדו "שירים וסיפורים" פתח סרט קצר בו נער המנגן בכינור סולו בתוך תזמורת, לא מצליח לקלוע לצלילים הנכונים בקצב הנכון, ננזף על ידי המורה: "אם אתה רוצה לעשות את זה באמת, תנגן את התווים הנכונים". בפעם השניה הנער שוב לא מצליח, מניח את הקשת, מהסס לרגע ואז קם ממקומו במין אקט ליסה סימפסוני אבל לא יוצא אל העולם בנגינת סקסופון מסחררת אלא מטיח את הכינור חזק ברצפה ומרוצץ אותו ואז רץ החוצה. לאחר מכן כל שנותר הוא לצפות דקות ארוכות בגלן ברנקה הצעיר, מוזיקאי שהיה אחת ההשפעות הראשונות והחשובות על רנאלדו ועל סוניק יות', מנסר את הגיטרה שלו ומוציא ממנה הרבה מאוד רעש דורש התמסרות, כזה שאין בו זכר למה שהם התווים הנכונים.

   הוידאו הזה נתן אות פתיחה מצוין להופעה כולה כי סימן כיוון: האם אנחנו הולכים בעקבות התווים הנכונים או לא, מחפשים הקפדה של נגינה קלאסית בכינור או מחפשים לשבור את המבנים, את התווים, אלו של המוסיקה "המקובעת בזמן", כפי שציטט לי מפי ג'ון קייג' בדפים שהונחו על הכיסאות של הקהל תחת הכותרת "CAGED THOUGHTS". אחר כך בשיחה שהייתה אחרי הסט המוזיקלי היפהפה, כשנשאל האם הוא רואה במה שעושה עבודה או משחק, לי רנאלדו אמר שהוא אוהב לעבוד אבל שזה גם משחק, "מוזיקאים אומרים שהם 'משחקים'" ('play'), והוסיף בחיוך של ילד, "אני הולך לשחק, כמו בארגז החול". ה-CAGED THOUGHTS שהונחו כמו תכניה על הכיסאות היו שיר הלל ל"מוסיקה של עכשיו", לצלילים שמתרחשים כל הזמן מסביב. לי הניח על הכיסאות שלנו את חוסר האהדה של קייג' לחוזר, למקובע בזמן, לרצון לשמוע שוב את מה שנארז בתור חיקוי, סימולקרה של "אז", כדי לנסות שוב לדלות את מה שלא נעתרת לו בפעם הראשונה. מה הטעם, אומר קייג'? לי רנאלדו מסביר שזה הרעיון שמאחורי יצירתו של קייג' 4:33 – כל הזמן ישנם צלילים, זו אינה יצירה שקטה. הוא הביא את הערתו גם על התזמורת של גלן ברנקה ששמע חזרה שלה בשיקגו ב-1982: זו צורה של פשיזם מוזיקלי, הניצוח הזה על תזמורת, המנצח שמחלץ או דולה את המוסיקה מתוך הנגנים. קייג' מבקש להתמסר לחיפוש מוסיקלי שכולו עכשיו, שאינו מכוון אל הקפדנות והדיוק והמקובע והארוז של המבנה הכתוב והידוע, לחיפוש שבו אין שליט דומיננטי, לחיפוש רוחבי של נוף, של זן, של צליל שעכשיו הוא גם רעש.

צילום באדיבות מיטל פורת

   לי רנאלדו אמר שהוא נצר את הערותיו של קייג', אפילו שבעצמו אוהב לעשות אלבומים ולנגן אותם שוב ושוב. ובאמת הערב הזה לא היה בכלל ערב של משחק חופשי של פריעת חוקים ופרימת קשרים. זה היה ערב שהבהיר שהיופי של לי רנאלדו הוא בתפר, בבין-לבין, בקשירה שבין המבנה, המוסיקה המקובעת בזמן, הכתובה בתווים או הבנויה כשיר, זו שמחפשת לחזור למה ששמעת ונארז בקופסא ברגע-של-אז, לבין הרעש של ה-noisicians שהוא וחבריו ללהקה הפכו להיות אי שם בתחילת שנות השמונים בניו יורק, הרעש שיודע רק את העכשיו.

   מבנה. כך זה קורה בערב שבנוי קצת כמו קונצרט קלאסי, באולם קונצרטים, עם תכניה על הכיסא, ועם קהל שמאזין ובודק האם סיים את הקטע במתח לפני שהוא מרשה לעצמו למחוא כפיים, כי לי רנאלדו היה מאוד מרוכז במה שעשה על הבמה. אבל אצל לי רנאלדו, למרות שבסך הכל חי חיים די קונבנציונליים כפי שחזר ואמר, המבנה נתון לפירוקו כל הזמן; עצם העניין נע ומתחלף בין הסדירות שלו לבין ההנאה מפירוקו, מה שניתן להבחין בו יותר מכל בתפר ביניהם. בעצם, ההנאה הכי גדולה, כך נדמה, היא לגלות מחדש את המבנה וכך ללמוד על הפירוק שזה עתה התחולל. זה הדבר שלי רנאלדו עושה, שעשה תמיד, גם בסוניק יות' וגם בעידן שאחרי סוניק יות' – להקה שעם כל הנויז שלה אף פעם לא איבדה קשר עם המבנה, תמיד החזירה אליו בדרך כזו או אחרת. וכך ישנם רגעים בהופעה שהשיר מתפרק לתוך סשן רעש מהמם וארוך שאתה חייב כמאזין להיות איתו, להתמסר לו, אבל אז ברגע אחד איזו פריטה מזכירה משהו, האוזן מתעוררת בחזרה, נזכרת איזה יום היום ומי שר מולה, השיר חוזר עם המבנה הידוע שלו, כמו לחזור הביתה לרגע. אחת השאלות שהופנו אליו הסבה את תשומת הלב לכך שהמילה "בית" חוזרת הרבה בשיריו; לי רנאלדו אמר שאוהב להיות בבית, אבל אוהב גם להיות רחוק ממנו ולחזור אליו. אולי זה התנאי שמאפשר לחיות חיים קונבנציונליים בסופו של דבר – לפרק את המבנה על מנת לחזור אליו. לי פתח את הערב בסרט שכולו ניתוץ של "התווים הנכונים", אבל במהלך ההופעה היה עסוק מאוד בדיוק של נגינתו, וכאשר טעה הגניב חיוך של התנצלות והסגיר שלמרות ברנקה ולמרות קייג' ולמרות שהוא noisician, הוא לא עזב את המחשבה על התווים הנכונים.

   מילים. השירים שניגן בהופעה היו מתוך האלבום Electric Trim בו שיתף פעולה שלו עם חברו הסופר ג'ונת'ן לית'ם שכתב יחד איתו חלק מהמילים באלבום. בסשן השאלות איתו סיפר על שיר מתוך האלבום בשם Purloined, "גנוב", שלא נכלל בסט ההופעה. השיר התחיל להירקם סביב כמה שורות, בית שלית'ם העביר לרנאלדו, בו מוזכרים שני סיפורים של אדגר אלן פו. רנאלדו לא הבין את משמעות המילים הכתובות, אבל כשהתחיל לנגן ולשיר אותם פתאום "הן התחילו לומר משהו"; פתאום קיבלו משמעות.

Is there any chance
We could have known better?
Tell tale heart
And the purloined letter
Is there a chance
We could have known from the start?
The stolen note was torn apart

   זה מעניין כי שני הסיפורים האלה של פו, הלב הגלאי והמכתב הגנוב, עוסקים בגילוי האמת החבויה או המוצפנת, האחד בניסיון המשוגע להסתיר גופה ללא הצלחה (היא מתגלה בכל זאת), והשני בניסיון למצוא מכתב גנוב שכל הבלשים המתוחכמים לא מוצאים למרות שהוא מונח ממש לנגד עיניהם, מוצפן. מהי המשמעות שהמילים קיבלו כשהוכנסו לתוך המוסיקה? נראה שזו אינה השאלה החשובה מבחינת רנאלדו, שעונה עם הסיפור הזה לשאלה של חברו ללהקה ת'רסטון מור בשיר Or החותם את האלבום Rather Ripped: מה בא קודם, המוסיקה או המילים? המילים שבאו היו צריכות להמתין למוסיקה כדי לקבל משמעות. ואפשר עוד לשאול על יחסי ההסתרה והגילוי שבין המוסיקה למילים ולמשמעותן אצל רנאלדו; האם זו המוסיקה שגונבת את המילים אל מחוזות של פירוק מבנים וחוקים, או שמא המילים גונבות את התווים רק על מנת שייקרעו מחדש לחתיכות? נראה לי שכאשר שר "the stolen note was torn apart", זה החיפוש איך לשוב ולקשור יחד את הקשרים שנפרמו שחשוב לו – הוא לא חדל לחפש אחר התו הגנוב, ויש לזה משמעות בשבילו.

צילום באדיבות דוד שפיר

מרקם. היה אפשר לחשוב שהשאלה מה הוא חושב על מרקם, טקסטורה, הייתה פתוחה מדי, אבל היא הוציאה מרנאלדו תשובה יפהפיה. סוניק יות' תמיד עסקו במרקם, הוא אמר, בחלקים שונים שפועלים יחד ויוצרים שלם כלשהו. מדובר בחקירה טונאלית, גם אם מנגנים שיר רוק, עסוקים בפיזיקה של איך שני מיתרים רוטטים יחד, באוברטונים, ובאופן שבו החדר מובא לפעולה באמצעות הצלילים. ה-noisician הזה אמר שלא מדובר בלנגן חזק עד כדי כאב, אלא בלחפש איך הצליל והרעש מקפצים ברחבי החדר, ממלאים אותו בדרך מיוחדת ומעירים אותו לחיים. "on a good night, in a good room", אפשר להתחיל לשמוע דברים שאף אחד לא באמת מנגן – אלה החומרים שנמצאים מסביב שפועלים יחד לכדי טקסטורה מסויימת. אולי זה המקום להזכיר את המענה שלו לשאלת ההגעה להופיע בישראל והקריאות של BDS לחרם. רנאלדו התייחס לנושא הזה בעיתונות וגם בדיבורו בערב הזה בצורה חפה מחשיבות עצמית. הוא אמר שלא מצא טיעון טוב מדוע לא לבוא לכאן, שלדעתו אין סיבה לגרוע תרבות ואמנות במקומות של קונפליקט ואי הסכמה, ושאם היה נמנע מלהופיע במדינות שבהן נמצא במחלוקת עם התנהלות הממשלה שלהן, היה מנוע מלהופיע במדינתו שלו. לא נראה שמחיאות הכפיים שעלו מן הקהל ברגע הזה הזיזו לו יותר מדי כי כאמור לא דיבר בשם חשיבותו העצמית כפי שקורה לאחרים המחרימים, שהאפקט של פעולתם הוא בעיקר להאדיר את עצמם באמצעות ההחרמה והגינוי של המדינה שלא מוכנים לתת לה את המתנה של בואם. רנאלדו לא רק דיבר בהקשר הזה; הוא שר. השיר Thrown Over The Wall, האחרון בסט שלו, היה גם גרסה שקיבלה בדיעבד משמעות חדשה. הוא סיפר איך לפני הבחירות בארצות הברית מישהו התבדח שזה יהיה שיר מחאה כנגד טראמפ, זו הייתה בדיחה כי אף אחד לא האמין שטראמפ ינצח. מאז שטראמפ ניצח הוא מנגן את השיר הזה באופן שמדגיש את הפן שבו של מחאה אנטי מלחמתית, כולל אזכורים של סירנות ומסוקים באפקטים שלו, ומזכיר לנו שנותר כפי שהיה: Youth Against Fascism. מוזר לחשוב על זה שאמר שהוא לא רואה את עצמו אמן פוליטי, כאשר המחויבות הפוליטית העדינה ניכרת באופן כה עקבי בפעולה שלו, גם למשל כאשר לאחר שאלות רבות מפי גברים ביקש לשמוע אם יש בקהל נשים שרוצות לדבר. לי רנאלדו הוא הרבה דברים, וכך היה גם הערב הזה. בערב טוב, הריבוי הטקסטוריאלי מביא את החדר כולו לרטוט.

   לא היה בערב הזה שיר אחד אהוב מהרפרטואר של סוניק יות', כזה שנועד להרגיע את הצימאון והגעגועים של הקהל. למעריצי סוניק יות' שגדשו את האולם רנאלדו נתן הצצה ליצירה ולחיים של אמן שלמרות שהוא מזדקן הוא נשאר youth גם בלי הלהקה. לענות לציפיות זה לא מה שמעניין אותו, עם הנחמדות והאדיבות שמהן נתן הרבה. בכך עקב אחר ההמלצה של עצמו למוסיקאים בתחילת דרכם: פשוט תמצאו משהו שאתם רוצים לעשות, ותדבקו בו. אהבתי את לי רנאלדו על כך שהוא עושה את אותו הדבר בלי להביט לאחור, אותו הדבר שכל הזמן מתחדש עם החקירה שלו בין הזמנים והגאויות, לא קופא ולא מתקבע. אהבתי אותו על כך שנוסטלגיה ארוזה בקופסאות קרטון לא מעניינת אותו, אלא רק מה שחי מתוך העבר ומוליך אותו הלאה. במובן הזה, אפילו שהצהיר על עצמו שאוהב לחזור שוב ושוב, הוא לא כל כך רחוק מההעדפה של קייג' למוסיקה של NOW. הוא הראה לנו איך אפשר לאהוב את מה שקורה בלי געגוע, והוכיח בזה שהוא הרבה יותר מתקדם מאיתנו.

הדס סבירסקי היא פסיכולוגית קלינית שעוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית.