סיכום 2019: אלבומי השנה שלי

Honorable Mentions:

60. Zen Mother – The Ascent

59. We Lost The Sea – Triumph & Disaster

58. Pijn & Conjurer – Curse These Metal Hands

57. Anoice – Ghost in the Clocks

56. King Gizzard & The Lizard Wizard – Infest The Rats' Nest

55. Dead Neanderthals – Ghosts

54. Bees Made Honey in the Vein Tree – Grandmother

53. Inter Arma – Sulphur English

52. Richard Dawson – 2020

 51. MONO – Nowhere Now Here

50. Beth Gibbons & The Polish National Radio Symphony Orchestra – Henryk Górecki: Symphony No. 3 – Best Modern Classical

49. Fire Orchestra – Arrival

48. Rachel Grimes – The Way Forth – Best Folk

47. Sleep – Live at Third Man Records

46. DEAFKIDS – Metaprogramação

45. Ulver – Drone Activity Black

44. Dreadnought – Emergence

43. Pelican – Nighttime Stories

42. Old Solar – SEE

41. Black to Comm – Seven Horses for Seven Kings

40. Go: Organic Orchestra & Brooklyn Raga Massive – Ragmala: A Garland of Ragas

39. Dead to A Dying world – Elegy

38. Russian Circles – Blood Year

37. Sunwatchers – Illegal Moves

36. Om – BBC Radio 1

35. Empath – Active Listening Night on Earth

34. Earth – Full Upon Her Burning Lips

33. 75 Dollar Bill – I Was Real

32. The Flaming Lips – The Soft Bulletin Recorded Live at Red Rocks with the Colorado Symphony Orchestra – Best Live

31. The Lemonheads – Varshons II

30. These New Puritans – Inside the Rose

29. Tropical Fuck Storm – Braindrops – Best Post Punk

28. Zu – Terminalia Amazonia – Best Field Recording

27. Sunn O))) – Life Metal – Best Drone Metal

26. Sleater-Kinney – The Center Won't Hold

25. Cult of Luna – A Dawn to Fear – Best Post Metal

24. Bruce Springsteen – Western Stars – Best Americana

23. The Specials – Encore

22. Ariana Grande – thank u, next – Best Pop

21. Massimo Pupillo and Tony Buck – Unseen

Best Albums of The Year

20. The Dead C – Rare Ravers

19. Angel Bat Dawid – The Oracle

18. Oiseaux-Tempete – From Somewhere Invisible Best Experimental

17. Steve Gunn – The Unseen In Between

16. Waste of Space Orchestra – Syntheosis

15. Thurston Moore – Spirit Counsel

14. Lana Del Rey – Norman Fucking Rockwell!

13. Kim Gordon – No Home Record

12. Matana Roberts – COIN COIN Chapter Four: Memphis

11. Jessica Pavone String Ensemble – Brick and Mortar – Best Chamber

10. Lingua Ignota – Caligula – Best Industrial

נשים שעברו התעללות גופנית או נפשית יכולות, בדרך כלל, לבחור בין שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה היא לשתוק כדי לנסות להימנע משחזור הכאב ומתגובות עויינות מהסביבה. האפשרות השנייה היא לספר את סיפור ההתעללות כדי לזכות בצדק ולקבל תמיכה והכרה כקורבן. קריסטין האייטר, תחת שם הבמה Lingua Ignota, בוחרת בדרך שלישית. באלבומה קליגולה, מבקשת האייטר דבר אחד בלבד – נקמה. האייטר לא מעוניינת להשתיק את הטראומה וגם לא בתמיכה או בעזרה. באחד עשר שירי האלבום, כשהיא משלבת בין רעש תעשייתי מחריש אוזניים לבין צלילי מוזיקה קלאסית שמיימית, דורשת האייטר למחות את קיומו וזכרו של התוקף שלה מעל פני האדמה. ההאזנה לשירי אלבום איננה קלה ולי היא הייתה קשה במיוחד משום שנחשפתי אליהם לראשונה בהופעה. הניגוד בין הדמות העדינה של האייטר, שעמדה מטרים ספורים מולי,  לבין הזעם שהיא ביטאה בהופעה, הוביל אותי לתהות – האם אני מעוניין שהאייטר תשיג את מבוקשה? האם הדרישה לנקמה היא לגיטימית? האם ההתייחסות המערבית/נוצרית לנקמה כאל תופעה שלילית מונעת מהקורבנות לזכות בגאולה? אין לי תשובה לשאלות הללו אבל אני נפעם מהאופן האינטנסיבי והמרתק שבו האייטר מעוררת אותן . להאזנה: Butcher of The World

9. Baroness – Gold & Grey – Best Metal

המפיק האמריקאי דייב פרידמן (פליימינג ליפס, מרקורי רב) אחראי על עיצוב סאונד של חלק מאלבומי האינדי האהובים עליי. אולם, מדי פעם, חוטא פרידמן בהפקה שבה הסאונד הוא דחוס ועמוס מדי עבור אוזניי התשושות. הדחיסות הזו אינה מאפשרת מבחינתי להקשיב לניואנסים וליהנות מהדינמיקה של המוזיקה. גם במקרה של האלבום האחרון של בארונס, בחר פרידמן באסתטיקת סאונד דומה. אולם, למרבה הפלא, בחירה זו לא רק שלא פגמה ביצירה אלא, באופן מפתיע, אף שירתה אותה. הסאונד המקומפרס יוצר באלבום תחושה של דחיפות ובהילות. תחושה זאת משתלבת היטב עם השירה של סולן בארונס, ג'ון בייזלי, ששר כאילו חייו תלויים בכך. בראיונות שנערכו עם בייזלי מתבהר כי התחושה של המאזין אינה תלושה מכוונתו של המשורר. בייזלי, יחד עם חברי הלהקה, היה מעורב בתאונת דרכים קשה. התאונה אמנם לא גבתה קורבנות בנפש אבל צילקה את גופו של בייזלי. לטענתו, רק כשהוא שר הכאבים שוכחים ומתפוגגים למספר רגעים. אני מניח שאם הקשבתם לאלבום הרגשתם, גם כמאזינים, את האפקט המנחם והמזכך שלו. לצפייה: Front Toward Enemy

8. Jambinai – Onda

לפני כחצי שנה, ארז מהבלוג השכן "אנטנות השמיימה", כתב לי שהוא הקשיב לאלבום שעתיד לקטוף את תואר אלבום השנה שלי. כששאלתי בהתרגשות (רק מי שעורך סיכומי שנה יודע מה רבה ההקלה לגלות את אלבום השנה שלך) על מי ועל מה מדובר, הציג ארז בפניי את ההרכב הקוריאני ג'אמביאני. כיוון שההיכרות שלי עם המוזיקה הקוריאנית הסתכמה ב"הופה גנגנם סטייל", הסתקרנתי מאוד והקשבתי לאלבום. ההאזנה גילתה צלילים מעולמות שמעולם לא נחשפתי אליהם. ולא, אני לא מתכוון למוזיקה קוריאנית אלא לצלילים שמגיעים מפלנטות אחרות – שילוב מפעים בין כלים אסיאתיים מסורתיים לבין מהלכי פוסט-רוק סוחפים. מוזיקה חסרת שם שאולי ראויה להיכלל בז'אנר שייקרא Post World Music. האלבום אמנם לא הצליח להעפיל לראשות המצעד שלי (אבל זכה בתואר אלבום השנה של ארז), אך הותיר אותי מסוקרן לגבי העתיד של ג'אמביני – אחד מההרכבים הכי מקוריים ששמעתי בשנים האחרונות. להאזנה: Sawtooth

7. The Pirate Ship Quintet – Emitter – Best Post Rock

אני עצלן מדי, אין לי מקום בבית, זה יקר מדי – אלו התירוצים העיקרים שאני משתמש בהם כדי להסביר מדוע אני לא לומד לנגן בצ'לו. התירוצים הללו לא סותרים את העובדה שאני ממש אוהב צ'לו ואם זה היה תלוי בי היית מצרף צ'לנ/ית לכל הרכב אפשרי. לשמחתי, הצ'לנית סנדי ברטאי לא חיפשה תירוצים דומים והצטרפה להרכב האינסטרומנטלי מבריסטול הנושא את השם The Pirate Ship Quintet. באלבומם האחרון, הציבו חברי החמישייה את הצ'לו של ברטאי במקום מרכזי ביצירה. החלטה זו הפכה את האלבום למלנכולי אך לא למכביד, למרגש אך לא לקיטשי. לצד הצ'לו והגיטרות נעשה שימוש בכלי נשיפה, בסולניות מוזיקה קלאסית ובמקהלה. כל אלה יחד הופכים את ההפלגה של ספינת הפיראטים למענגת במיוחד ולשבעים הדקות של המוזיקה באלבום לחלוף כהרף עין. להאזנה: Emitter

6. Elizabeth Colour Wheel – Nocebo – Best Debut

ליבי ליבי עם העובדים בחנויות התקליטים שנאלצו לבחור היכן בחנות להניח את האלבום. האם הקטעים האיטיים והכבדים מרמזים שמקומו באגף הדום-מטאל? האם הקטעים האנרגטיים אמורים להנחית את האלבום באגף הפאנק? ואולי יש מקום לפתוח אגף חדש לז'אנר בשם "שו-פאנק" – סגנון שלדברי חברי הלהקה מאפיין את המוזיקה שלהם ומשלב שוגייז עם פאנק? כיוון שאין לי תשובה לשאלות הקיומיות הללו אסתפק בהכרזה שהאלבום  הוא יצירת הביכורים המרשימה ביותר שיצאה בשנה האחרונה. מעבר ליכולת לקפץ בין סגנונות ומקצבים בין שיר לשיר ולרוב גם באותו שיר ממש, מה שהופך את ההרכב להבטחה גדולה במיוחד הוא הסולנית Lane Shi Otayonii שמנצחת על האנדרלמוסיה ונשמעת כמו קארן או (Yeah Yeah Yeah) בהתקף אקסטטי של מאניה-דפרסיה. להאזנה: Pink Palm

5. Rakta – Falha Comun – Best Psych

אל המסורת המפוארת של המוזיקה הפסיכדלית בברזיל מצטרפת השנה Rakta . הצמד הנשי מסאו פאולו , ברזיל התחמש במתופף חדש ויחד הם הוציאו את  Falha Comun  (אשמה משותפת). האלבום החדש התרחק מעט מאסתטיקת הפוסט-פאנק שאפיינה את האלבומים הקודמים של ההרכב ומציע טריפ פסיכדלי מעורר פלצות. מקצבי הקראוטרוק הרפטיטיביים והמהפנטים משמשים באלבום כבסיס עליו רוקחות חברות ההרכב את המוזיקה הייחודית והמכשפת שלהם. לשמחתי, נחשפתי לאלבום לראשונה בהופעה שנערכה בשעת בין ערביים בכנסיה. אור השמש שדעך לאיטו דרך חלונות הויטראז' של הכנסייה השתלב באופן מופלא עם המוזיקה האפלולית והמסחררת שנוגנה על הבמה. מספר ימים לאחר ההופעה הכנסייה נהרסה לטובת  בניין חדש. לא אתפלא אם דיירי הבניין יגלו במהרה שביתם רדוף רוחות שזומנו מעולמות אחרים באותו ערב בלתי נשכח. להאזנה: Falha-Comum

4. Big ‡ Brave – A Gaze Among Them – Best Avant Rock

לפני מספר שנים ראיתי את ביג ברייב בהופעה במועדון קטן. למרות שההופעה הייתה מרשימה מאוד, הרגשתי בה מעט חוסר נוחות. חוסר נוחות זה נבע מהאופן שבו עמדה סולנית ההרכב מול הקהל. ייתכן וזה היה רק בראש המסוחרר שלי אבל הרגשתי שרובין וואטי קצת סובלת על הבמה, ומה שגורם לסבל הם המבטים שהקהל הגברי הפנה כלפי חזותה המצודדת. השנה יצא האלבום הרביעי של ההרכב ממונטריאול ומשמו של האלבום נדמה לי שההרגשה שלי לא הייתה תלושה לחלוטין מהמציאות. באלבום החדש, יוצרים חברי הלהקה שעטנז ייחודי בין חיסכון לבין גודש ובין מינימליזם למקסימליזם. כך, בעוד שהמבנה של השירים מבוסס על מספר רעיונות רזים ובסיסים שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם, הסאונד באלבום גדוש בעוצמה שהולמת במאזין. לשילוב המרתק הזה, שמזכיר לי את שלושת האלבומים הראשונים של סוואנס, מתווספת השירה המיוסרת והנהדרת של וואטי. שירה שהופכת את האלבום ליצירה הכבדה הכי מרשימה של השנה. להאזנה: Muted Shifting of Space

3. Elder Ones – From Untruth – Best Jazz

לפני כשנתיים, במסגרת ההיקסמות שלי מהמוזיקה המאוחרת של אליס קולטריין, חיפשתי אמנים שנעים באופן דומה על קו התפר בין ג'אז חופשי אמריקאי לבין מוזיקה הודית מסורתית. החיפוש הוביל אותי לאלבום הבכורה של Elder Ones, הרכב אמריקאי בהובלתה של אמירתה קידמבי. המוזיקה באלבום הייתה נפלאה אך היה לי קשה להתרגל לשירתה של קידמבי – שירה שלפרקים נשמעה נפלא ולפרקים נשמעה כמו תרגיל מורכב בפיתוח קול. היחסים שלי עם קידמבי עלו מדרגה בזכות הפרויקט של מארי האלברסון Code Girl. באלבום שיצא בשנה שעברה הובילה קידמבי את חברי החמישייה לשיאים של עונג ויצירתיות. השנה יצא אלבומם השני של Elder Ones ולשמחתי האתגר שמצאתי בשירתה המורכבת של קידמבי התפוגג ובמקומו גליתי רק יופי צרוף. לזכותה של קידמבי יש לזקוף את העובדה שהיא גייסה לצידה שלושה מוזיקאים נפלאים ובראשם מאט נלסון שפשוט עושה שפטים בסקסופון סופרן. יחד, חברי הרביעיה משייטים בין המדיטטיבי לפוליטי ובין הנירוונה לאקסטזה. כך הם מוכיחים לעולם המוזיקה שמסורת ופריצת גבולות יכולים לדור בכפיפה אחת, ומוכיחים לי שהסבלנות משתלמת. להאזנה: Eat The Rich

2. Weyes Blood – Titanic Rising – Beat Art Pop

נטלי מרינג, הידועה בשם הבמה וויז בלאד, מביטה במציאות בראליזם מפוכח. משבר האקלים, טכנולוגיות שגורמות לנו לאבד את היכולת ליצור קשרים אינטימיים, חיים בקצב מואץ מדי – כל אלה נוכחים ומכאיבים באלבומה המופלא של מרינג. מרינג תוהה, לא באופן ציני ולא כניסיון לתוכחה, כיצד הגענו עד הלום ומדוע לא עצרנו בדרך. המטרה של מרינג היא למצוא דרך להסיט את הטיטאניק לפני שהיא תתנגש בקרחון. כדי לעשות זאת, מרינג אינה מציעה למאזינים לשקוע במדמנה אך גם לא קוראת לאקטיביזם פוליטי. הפתרון של מרינג הוא לחזור לזמנים שנדמה שהיו פשוטים יותר. פתרון זה מיוצג באופן מוזיקלי בתזמורים פנטסטיים ובשירה נאיבית שנטועים היטב בתור הזהב של הפופ-רוק בשנות השבעים (קארפנטרס, ג'וני מיטשל). הטקסטים של מרינג מציעים לחזור לילדות, למשפחה, להשתאות התמימה מהטבע, להיסחפות אחר עלילה רומנטית של סרט. מרינג איננה חוששת להישמע נוסטלגית ואפילו שמרנית (Treat me right, I'm still a good man's daughter). לשיטתה הריצה שלנו אחר "הקידמה" גרמה לנו להתמקד במגבלות שהמסורות המאובקות הטילו עלינו. ריצה זו מונעת מאיתנו לראות את האפשרויות וההבטחות שהיו ועדיין גלומות במסורות הללו. בנקודה זו יש להבהיר, Titanic Rising אינו יכול לשמש כפסקול למסיבות תה של סטיב באנון ושמעון ריקלין. נוסטלגיה של מרינג היא כאמור מפוכחת. הכמיהה של מרינג איננה לעבר אמיתי או מדומיין, אלא לעתיד. נוסטלגיה לעתיד שבו נדע להאט, לאהוב ולהשלים עם הפער בין המציאות לבין הפנטזיה. להאזנה: Andromeda

Album of the Year

Purple Mountains – Purple Mountains

Best Indie Rock – Best Alternative Country

כרוניקה של מוות ידוע מראש

18.5.2006

הדפדפן שלי עלה באיטיות בלתי נסבלת אך ההמתנה הייתה משתלמת. אתרי החדשות דיווחו שה"סילבר ג'וז" עתידים להופיע בקרוב בישראל. למרות שחיבבתי מאוד את ההרכב האמריקני, עליי להודות שההתרגשות אחזה בי בעיקר כי ידעתי שזאת ההזדמנות הכי גדולה שלי לחזות בלהקת-אחות של אחד מההרכבים הכי אהובים עליי בכל הזמנים – פייבמנט.

11.7.2006

אני נמצא בעיצומה של חופשת לידה עם בני הבכור. כיוון שהתאפשר לי לעבוד בערבים, הקדשתי את הימים לטיולים עם בני בגינה הציבורית ולהכנת בקבוקי תחליפי חלב. טרוט עיניים מלילות ללא שינה, הייתי מטייל בשעמום בגינה. האימהות והמטפלות שביקרו אף הן בגינה לא ממש אימצו אותי לחברתן. חלקן ראה בי תימהוני שחודר לטריטוריה הנשית שלהן בעוד שאחרות ראו בי אב חסר מושג שצריך תזכורות תדירות לחוסר האונים שלו. במציאות כזו שמחתי להעשיר את חיי החברתיים בהופעה חיה. ולא סתם הופעה אלא כזו של הרכב שמגיע מארצות הברית של אמריקה!

כשהגעתי להופעה במועדון "הפטיפון" בתל אביב, שמחתי לפגוש מספר חברים שהכרתי בפורום המוזיקה האלטרנטיבית של Ynet. בעודי משוחח עם תמי, יפעת, אורלי ואורי הופתענו לראות את דיויד ברמן, מנהיג הסילבר ג'וז, יוצא מהאולם הקטנטן כדי להטיל את מימיו. כיוון שהתור לשירותים היה ארוך, ברמן לא היסס, פתח את הרוכסן והותיר את חותמו מבין הסורגים של המרפסת. זכור לי שהערתי בעברית שהוא מנסה להוכיח לנו את יהדותו.

למה שקרה שעה קלה לאחר מכן לא הייתי מוכן. ברמן וחברי להקתו הופיעו באחת ההופעות הכי מרגשות שראיתי בחיי. לא הייתה זו חוויה דתית וגם לא מחזה יוצא דופן. הייחוד בהופעה היה באנושיות הטוטאלית שהתפרצה מברמן בהופעה. לי, ונדמה לי שגם לרוב הנוכחים בקהל, היה ברור שמדובר בערב יוצא דופן. שיאו של הערב היה בהדרן. בזמן שחברי הלהקה ניגנו בהתלהבות, ירד ברמן מהבמה הזעירה וחיבק אותי ועוד חברים מהקהל. החיבוק היה אמיץ וממושך. לא היה זה שטיק של כוכב רוק אלא אחווה אנושית כנה ומרגשת. מיד אחרי ההופעה ברמן יצא לעברינו ודיבר בביישנות עם הקהל שסירב לעזוב את המקום. בשלב הזה גילית שזוגתי שלחה הודעה לטלפון הנוקיה שלי וביקשה שאחזור בהקדם כי צריך לקחת את הילד למוקד הרפואי.

23.9.2008

ההופעה בתל אביב נשארה חרוטה בזיכרוני אך תהיתי מה הפך אותה לכל כך מיוחדת. התשובה לתהיות שלי ניתנה בסרט שיצא ב 2008 ותיעד את הביקור של הסילבר ג'וז בישראל. שיאו צובט הלב של הסרט הוא בביקור של חברי הלהקה בכותל המערבי. בביקור, מניח ברמן תפילין ואז מתייפח בבכי תמרורים. לכל מי שצפה בסרט ברור שברמן עבר בישראל חוויה רגשית לא פשוטה. חוויה שבאה לידי ביטוי גם באותה הופעה בלתי נשכחת.

26.1.2009

אחרי שהסילבר ג'וז הוציא אלבום חדש ומוצלח, הודיע ברמן שהוא מפרק את הלהקה. בהודעה בפורום של הלהקה הסביר ברמן כי יחסיו עם אביו אינם מאפשרים לו להמשיך לתפקד כמוזיקאי. ברמן הסביר כי אביו היהודי (ומכאן שם ההרכב – יהודי כסף הם יהודים מצד אביהם אך לא יהודים על פי ההלכה – או בשפתו של ברמן "היהודים של היהודים") הוא סוחר נשק ולוביסט של תאגידי רשע. עיסוקים אלה פגע בברמן ג'וניור וגרמו לו להתכחש לאביו. הגילוי הזה ציער אותי וגם הבהיר לי מדוע הביקור של ברמן בארץ היה כה משמעותי עבורו.

10.5.2019

עבר עשור וקצת. הילדים גדלו, הצלחתי לראות את פייבמנט בהופעת איחוד, הנשים בגינה הפכו לחברות טובות ואני קצת שכחתי מברמן. להפתעתי הרבה, דיווחו אתרי המוזיקה על קאמבק של ברמן, הפעם עם הרכב חדש ומסקרן בשם Purple Mountains שכולל חברים מההרכבים המצוינים והאהובים Woods  ו- Circuit des Yeux.

12.7.2019

האלבום החדש יצא אך אני מסרב להקשיב לסטרים שלו. כשמדובר באמנים שאני ממש אוהב אני מעדיף להקשיב לאלבום בפעם הראשונה באיכות ראויה.

15.7.2019

שלושה ימים לאחר שהאלבום יוצא, אסף רחמני הצדיק דואג שהתקליט יגיע אליי במשלוח מיוחד. לשמחתי האלבום מתעלה מעל לציפיותיי שהרקיעו שחקים גם כך. ייחודו של האלבום נובע לטעמי מהסתירה בין המוזיקה לבין המילים. למרבה ההפתעה המוזיקה באלבום נשמעת מצוחצחת ומופקת לעילא באופן שלא היה מתקבל על הדעת באלבומי הלואו-פיי של הסילבר ג'וז. מעבר לכך הלחנים, לפחות בחלק מהשירים, עולצים ומרוממי רוח. אולם העושר והיופי המוזיקלי הזה עומד בסתירה מול הטקסטים הגאוניים של ברמן. הטקסטים עוסקים, רובם ככולם, בדיכאון, בייאוש, בבדידות ובשיברון לב. כל אלה מוגשים באמצעות האירוניה וחוש ההומור הנהדר של ברמן. אם הייתי קורא רק את הטקסטים הייתי דואג לגורלו של ברמן שסבל מדיכאון עמיד לטיפול תרופתי. השילוב הייחודי עם המוזיקה גרם לי להסיר דאגה מלבי ולהאמין שברמן השלים עם מצבו ולמד אפילו ליהנות ממנו. כך לפחות רציתי להאמין.

1.8.2019

ביקרתי עם בתי בפסטיבל הקומיקס בסינמטק תל אביב. בזמן שבתי נכנסה לאחת מהסדנאות, התפניתי לשוחח עם ידידי, יוצר הקומיקס, שלומי צ'רקה. בהתלהבות רבה סיפרתי לשלומי, מעריץ מושבע של ברמן אף הוא, שהאלבום החדש הוא לא רק אלבום השנה שלי אלא כנראה הכי טוב בקריירה של ברמן. נדמה לי ששלומי טען בזכותו של American Water המופתי ואז שאל אותי מה הסיכוי שברמן יחזור להופעה בארץ.

6.8.2019

הרהרתי בשאלה של שלומי מספר ימים ואז החלטתי לעשות מעשה. פניתי לחבריי כוכבית, מיקי ויעל. כולם מפיקים, כולם מגשימי חלומות מקצועיים ולכולם לא נעים לסרב לי. לשמחתי הם התלהבו מהרעיון ונתנו לי אישור לברר את ההיתכנות של העניין. למען קידום העניין, נכנסתי לפייסבוק כדי לראות מתי ברמן יוצא לסיבוב הופעות אך להפתעתי גיליתי שברשת החברתית אין דף לברמן או ללהקתו החדשה. מיד כתבתי לידידה שעבדה בעברה ב"דראג סיטי", חברת התקליטים של ברמן. בהודעה שכתבתי שאלתי אם לדעתה ברמן יהיה מעוניין בעזרתי בהקמה ובתפעול של דף כזה ואם ירצה להגיע להופעה בישראל. הידידה החביבה ענתה לי שבמקרה ברמן חולק איתה את אותו מתחם מגורים במבנה של חברת התקליטים בשיקגו ושהיא תברר את העניין עימו.

7.8.2018

לאחר יממה כתבתי תשובה מהידידה המשותפת שלי ושל ברמן. לדבריה ברמן היה מאושר לשמוע על ההצעה ושהוא ישמח לקבל ממני עזרה. כדי להוסיף להתרגשות, הוסיפה הידידה תמונת מסך מהתכתובת עם ברמן. שמח וטוב לב כתבתי לברמן מייל. הצעתי לו אפשרויות שונות שמבוססות על הניסיון שלי עם הדפים של חברי סוניק יות', וכמובן הבאתי לידיעתו את הנכונות של מפיקים מקומיים להחזירו להופעה בארץ. בדמיוני כבר ראיתי את ברמן ואותי הופכים לחברים הכי טובים, מחליפים בדיחות מרירות על תלאות החיים ולוגמים יחד מרגריטות זרחניות בקניון.

8.8.2019

שלא כהרגלי, קמתי שמח וטוב לב משנת הלילה. מיד אחרי שהתקשרתי לאחל לאמי מזל טוב לרגל יום הולדתה ניגשתי למחשב. ואז ללא אזהרה מראש, התקווה שברמן ענה למייל שלי התרסקה באחת. הכותרות בישרו את החדשות האיומות – דיויד ברמן שם קץ לחיו בגיל 52. ההלם והכאב היו עצומים. זה לא מוות (כואב כשלעצמו) של אליל מרוחק כמו דיויד בואי. זה מוות של מישהו שהיה יכול להיות חבר שלי. מוות של מישהו שהיה צריך לענות לי למייל. לדאבוני, לעולם לא אקבל תשובה למייל אבל האלבום האחרון של ברמן יישאר איתי עוד הרבה זמן. מבחינתי האלבום אינו מכתב התאבדות מתוכנן ומסווה היטב. מבחינתי מדובר ביצירת מופת שנותנת משמעות לחיים. משמעות שלצערי לא הספיקה עבור אחד מהגיבורים המוזיקליים שלי. להאזנה: Darkness and Cold

5 מחשבות על “סיכום 2019: אלבומי השנה שלי

  1. פינגבק: סיכומי שנה נבחרים 2019 | אנטנות השמיימה

  2. פינגבק: Albums of 2019 | Ten To Butter Blood Voodoo

  3. פינגבק: סיכום 2021: אלבומי השנה שלי | No Words/No Thoughts

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s