סיכום 2020: אלבומי השנה שלי

• 

_{עטיפת השנה} NEPTUNIAN MAXIMALISM – Éons

Honorable Mentions:

70 Stephen Malkmus – Traditional Techniques
69 Boris with Merzbow – 2R0I2P0
68 Sunwatchers – Oh Yeah?
67 Bada – Bada
66 Hum – Inlet
65 NEPTUNIAN MAXIMALISM – Éons – Best Artwork
64 Gezan – Klue
63 No Age – Goons Be Gone
62 Horse Lords – The Common Task
61 Nate Wooley – Seven Storey Mountain VI
60 Shabazz Palaces – The Don of Diamond Dreams
59 Drive-By Truckers – The Unraveling
58 Lee Ranaldo and Raül 'Refree' – Names of North End Women
57 The Men – Mercy
56 Oiseaux-Tempete – Tlamess (Sortilège)
55 Gunn-Truscinski Duo – Soundkeeper
54 A.A. Williams – Forever Blue
53 Jackie Lynn – Jacqueline
52 Emma Ruth Rundle & Thou – May Your Chambers Be Full
51 War On Drugs – Live Drugs
50 Holy Sons – Raw And Disfigured
49 Jyoti – Mama, You Can Bet! – Best Soul
48 Senyawa & Stephen O’Malley – Bima Sakti
47 Tim Heidecker – Fear of Death
46 KIP – Songs of Love – Best Israeli Album
45 Woods – Strange to Explain
44 Slift – Ummon – Best Space Rock
43 Bell Witch & Aerial Ruin – Stygian Bough Volume I
42 Bohren & der Club of Gore – Patchouli Blue
41 Coriky – Coriky
40 Einstürzende Neubauten – Alles im Allem
39 Hey Colossus – Dances / Curses
38 Old Man Gloom – Darkness of Being / Seminar IX
37 Bruce Springsteen – Letter to You – Best Rock
36 Taylor Swift – Folklore – Best Pop
35 Anna Högberg Attack – Lena
34 Sore Eros – Sore Eros – Best Lo-Fi
33 Jason Isbell & the 400 Unit – Reunions – Best Alternative Country
32 Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs – Viscerals
31 Rakta & Deafkids – Live in Sesc Pompeia – Best Live Album
30 Hellish Form – MMXX
29 Imperial Triumphant -Alphaville – Best Avantgarde Metal
28 Lonker See – Hamza
27 Kaja Draksler Octet – Out for Stars
26 The Microphones – Microphones in 2020
25 Elder – Omens – Best Progressive Rock
24 Deap Lips – Deap Lips
23 Nubya Garcia – SOURCE
22 Vile Creature – Glory, Glory! Apathy Took Helm! – Best Sludge Metal
21 Ulver – Flowers of Evil – Best Synth-Pop

Best Albums of The Year

20. Mary Halvorson’s Code Girl – Artlessly Falling

מבין שלל הפרויקטים של מרי האלבורסון נדמה לי שCode Girl הוא האהוב עליי ביותר. במסגרת פרויקט זה, מפגינה האלבורסון, גיבורת הגיטרה שלי בעשור האחרון, יכולת להלחין שירים שחובבי ג'אז וחובבי רוק אומנותי יכולים ליהנות מהם באותה מידה. יכולת זו זוכה להדגשה באלבום השני של הפרויקט בזכות האורח המכובד רוברט וואיט ששר בשלושה שירים מרגשים. בשירים נוספים באלבום, לוקחת אמריתה קידמבי את הפיקוד על תפקידי השירה ומגלה שוב למאזינים את כישורי האימפרוביזציה הקולית שלה כמו גם את ההבנה העיוורת שהיא ושאר חברי האנסמבל המפואר פיתחו במשך השנים עם האלבורסון.   

להאזנה: Muzzling Unwashed

19. The Flaming Lips – American Head – Best Psych

שנה מוצלחת עברה על הרכב הפופ-רוק הפסיכדלי הכה אהוב עליי. השנה של הלהקה מאוקלהומה נפתחה עם פרוייקט צד בשם Deap Lips בו חברי הלהקה שיתפו פעולה בהצלחה עם הצמד הנשי Deap Valley. בהמשך השנה ועם התפשטות המגפה, זכתה הלהקה לכיסוי תקשורתי נרחב שעסק ברעיון של הליפס להשתמש בבועות ענק, שבעבר איכלסו את סולן הלהקה בהופעות, כדי לספק מרחב מוגן גם למעריצים בקהל. אולם, גולת הכותרת בפועלה של הלהקה הייתה באלבום American Head שלטעמי הוא הטוב ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה בשנים האחרונות. כמו באלבומיהם הגדולים מהאלף הקודם, גם הפעם מצליחים הליפס לשיר על על זכרונות קשים מהעבר, על אובדן ועל עצב. למרות הטקסטים הקשים, מצליחה ההפקה העשירה והמלוטשת להפוך את האלבום למלא יופי ותקווה. בדיוק המצרכים שכולנו נזקקו להם בשנה האחרונה.

לצפייה: Dinosaurs On The Mountain

18. Run The Jewels – RTJ 4 – Best Hip Hop

ת'אמת, אני לא מוצא הנאה וייחוד ברוב מוזיקת ההיפ הופ החדשה שיצאה בשנים האחרונות. ישנם כמובן יוצאים מן הכלל והבולטים שבהם הם RTJ שנדמה שגם אם יתאמצו לא יצליחו להוציא תחת ידם אלבום שהוא פחות ממעולה. המחויבות של הצמד לסאונד הקלאסי האולד סקולי של הז'אנר והיכולת של הצמד להפוך מוזיקת מחאה לכזו שכיף לנענע את הישבן לצליליה, הופכים את קילר מייק ואת אל-פי לכה אהובים עליי ומקנים לאלבומם הרביעי את תואר אלבום ההיפ הופ המצטיין של השנה.

לצפייה:  JU$T

17. Envy – The Fallen Crimson – Best Post Hardcore/Best Post Rock

לפני ארבע שנים המשך פעילותה של להקת אנווי עמד תחת סימן שאלה גדול. טטסויה פוקגאווה, סולנה של הלהקה היפנית פרש מההרכב ולמעריציה של הלהקה היה נדמה שזו זו סופה של ההרפתקה שארכה כמעט שלושה עשורים. למרבה המזל, הסולן הכריזמטי חזר בו ושב ללהקה שהוציאה השנה את האלבום הכי טוב שלה. האלבום מטלטל את המאזינים בין קטעי פוסט רוק מעודנים שמזכירים עם מונו לבין קטעי סקרימו מסמרי שיער (למי שיש) שנשמעים כמו המוזיקה של הרכבים כמו Touche Amore. בנקודה זאת צריך להזכיר שאנווי הייתה בסביבה לפני ההרכבים שהוזכרו לעילה ושביכולת שלה לתמרן בתוך הספקטרום הרחב הזה אפשר רק לקנא.

להאזנה: A Faint New World

16. Six Organs of Admittance – Companion Rises – Best Experimental Folk

בשנת 2003 טבע הסופר דיוויד קינן את המונח New Weird America  כדי לתאר את הפריחה של הרכבי פסיכדליה ופולק אמריקאי שלקחו את הסגנונות החבוטים הללו למחוזות חדשים ומרתקים. מבין ההרכבים הללו אהבתי במיוחד את בן צ'סני שהתהדר בשם הבמה Six Organs of Admittance. אולם, לאחר מספר אלבומי מופת, הפליג צ'סני למחוזות אקספרימנטליים מדי עבורי ואיבד אותי בדרך. כנראה שהניתוק ממני היה קשה מנשוא וגרם לצ'סני לחזור ולכתוב מוזיקה נהדרת שראויה להתנגן בכל מרפסת אחורית מתחת לשמיים זרועי כוכבים. באלבומו החדש שב צ'סני לנגינה הגיטרה המעגלית והרפטטיבית הנהדרת שלו. למרות שכבות הצליל שנערמו זו על זו, המוזיקה איננה רועשת ונשמעת כפסקול הולם ליקיצה איטית לפני שעת הזריחה.

להאזנה: Two Forms Moving

15. Magik Markers – 2020

בעשור הראשון של האלף הפכו המג'יק מרקרז לאחת הלהקות האהובות עליי. באותו עשור הצלחתי לראות אותם שש פעמים בהופעה והאלבום שלהם Boss זכה בתואר אלבום השנה שלי בשנת 2007. לצערי ההרכב הוריד פרופיל בעשור הקודם. פיט נולאן המתופף פצח בקריירה של הוראה בתיכון במסצ'וסטס בעוד שאליסה אמברוג'ו התמקמה מחדש בחוף המערבי יחד עם בן זוגה בן צ'סני (ההוא מהאלבום במקום 16). באופן מפתיע ההרכב חזר השנה עם איפי ואלבום חדשים. מבחינה מוזיקלית האלבום איננו נושא בשורה חדשה. עדיין מדובר בשעטנז של נויז רוק/ג'אראז' מחוספסים בסגנון עדות Royal Trux לבין בלדות אפלות מענגות. אולם, בעוד שהמוזיקה של הלהקה הייתה בעבר תמיד מעט כאוטית מדי לתקופתה הרי שהשנה המציאות הכאוטית סוף סוף התאימה את עמה לפסקול של המרקרז.

להאזנה: Born Dead

14. BC Camplight – Shortly After Takeoff

למרות שבריאן כריסטיזינו (ביסי קאמפלייט) כותב ושר בכנות נוגעת ללב על מחלת הנפש ממנה הוא סובל ועל צרות אחרות, אלבומו האחרון אינו מדכא או עגמומי מדי. בעזרת הומור שחור ומושחז, דימיון פורץ גבולות ולחני פופ מרהיבים ומלאי תפניות, מצליח כריסטיזינו לרכך את סיפור חייו עמוס המהמורות וליצור אלבום פופ יפהפה וסוחף. אלבום שלטעמי מזכיר לפרקים את הפופ העגמומי של הביץ' בויז ואמור לשמח ולהעציב את כל מי שמחבב את יצירותיו של בריאן ווילסון.

להאזנה: Back To Work

13. Delphine Dora – L'inattingible – Best Avant-garde

לביצוע היצירה המורכבת  L'inattingible, גייסה  דלפין דורה ארבעה עשר נגנים. החבורה הנכבדת, שמנגנת על שלושים כלים (כולל מסור!), מלווה בכישרון רב את המלחינה, הפסנתרנית והזמרת שהפעם שרה בשפת האם שלה – צרפתית. השירה של דורה יחד עם קולאז' הצלילים שמתיך יחד מוזיקת בארוק מענגת עם מוזיקה מודרנית מאתגרת, יוצרים חווית האזנה מרתקת שלפרקים מזכירה את הצדדים היותר ניסיוניים בדיסקוגרפיה של ג'וליה הולטר או את הצדדים היותר שלווים ביצירתה של בריג'ייט פונטיין.

להאזנה: Loin

12. Ustad Saami – Pakistan Is for the Peaceful

אוסטד (אדון) סאמי נאסירודין הוא זמר פקיסטני ששר שירים הלקוחים מהמסורת הקלאסית של זרם השירה הנקרא קיאל (Khyal) שזוכה לפופולריות בצפון היבשת ההודית. במסגרת מסורת עתיקה זו, שראשיתה בחצרות המהראג'ות במאה ה-13, נחשב סאמי לאחרון הווקליסטים שמשתמש בסולם מיקרוטונלי שנקרא Surti ושכולל 49 תווים. בשל גילו המופלג עולה החשש שטכניקה מוזיקלית זו עלולה להעלם לאחר מותו. האלבום הנפלא שהוציא סאמי השנה, הוקלט על גג ביתו כשאר ארבה מבניו מצטרפים אליו בקולות רקע ובנגינה בהרמוניום, בטנפורה ובטאבלה. שלושת הקטעים שמרכיבים את האלבום מציגים בענווה את היכולת של של סאמי להשתמש במשמעת והקפדנות של סגנון השירה כדי לייצר מוזיקה משוחררת, שלווה ורוחנית, שלי לפחות, מזכירה את היצירות המאוחרות והנפלאות של אליס קולטריין.

להאזנה: Prayer for a Saint

 11. Dark Buddha Rising – Mathreyata – Best Doom Metal

לא מעט הרכבי מטאל עושים שימוש באביזרים ובמניירות שונות כדי להטיל מורא על הקהל. מבחינתי זה בדרך כלל מיותר, מגוחך וממש לא מפחיד. כתבתי "בדרך כלל" כי Dark Buddha Rising יוצאים מן הכלל. לפני מספר שנים צפיתי יחד עם מספר חברים בהופעה של ההרכב במועדון קטן בהולנד. שום דבר לא הכין אותי למה שקרה על הבמה. על רקע של בלאק מטאל אימתני בווליום מחריש אוזניים, הסולן של ההרכב הפיני זעק וצרח את נשמתו כאילו חייו תלויים בכך. דלתות השאול נפתחו בפניי המשתאות והמפוחדות והבנתי שאלו מסוג ההופעות שלא ניתן ללכוד נאמנה מעל גבי הקלטה. לשמחתי התבדיתי והאלבום החדש של הלהקה מצליח לשחזר את האווירה המבעיתה של ההופעה. לא מומלץ לבעלי לב חלש או בעלי לב מכל סוג שהוא.

להאזנה: Mahathgata III

10. Anna Von Hausswolff – All Thoughts Fly – Best Experimental

בשנים האחרונה זכיתי לראות את אנה וון האוסוולף בארבע הופעות והיה נדמה לי שמהופעה להופעה הקול שלה הפך לצלול יותר והלהקה האדירה שמלווה אותה הפכה למהודקת יותר. לנוכח הדברים, התעוררו אצלי מעט חששות לאחר שלמדתי שהאלבום החדש שלה הוא אלבום סולו של יצירות אינסטרומנטליות לעוגב. אמנם צלילי העוגב אהובים עליי עוד מימיי הפתיח של "היה היה" אבל אלבום שלם שמוקדש לכלי לא נראה לי כמושך במיוחד. לשמחתי, כבר בהאזנה הראשונה התפוגגו כל חששותיי. באלבום מציגה וון האוסוולף את כישוריה כמלחינה רבת דמיון ובעלת יכולת להשתמש בניואנסים השונים של העוגב כדי לעצב צליל מרובד ועשיר ולחן מלנכולי שנע בין ההרמוני לדיסוננטי ובין רוגע לסערה. בלב היצירה עומד הקטע Sacro Bosco הקרוי על שם גן במרכז איטליה שבו הוצבו פסלים של מפלצות (תמונות מהגן מופיעות אף על עטיפת האלבום). הגן האפלולי הוקם בלאציו במאה ה-16 במימונו של איש צבא איטלקי שביקש להתמודד באמצעות אומנות ויופי עם היגון בו שקע לאחר מות זוגתו האהובה. בשנה שהתוגה נפלה על כולנו, נדמה שוון האוסוולף הצליחה בדיוק באותה משימה.

להאזנה: Dolore di Orsini

9. U.S. Girls – Heavy Light – Best Indie Pop

למרבה השמחה, החליטה מג ריימי לנטוש את היומרות האקספרימנטליות שאפיינו את ראשית הקריירה שלה ולהתמקד בכישרון האמיתי שלה – כתיבה של שירי פופ קליטים וסוחפים. תהליך זה לקח לא מעט זמן אך הציפייה השתלמה. הרכבה של ריימי U.S. Girls הוציא השנה סוכריית אינדי פופ מתוקה ומרירה. את המתיקות מספקת המוזיקה המלוטשת באלבום שקורצת לסאונד של להקות הנשים שהפיק פיל ספקטור כמו גם לסול הלבן והעשיר של בואי מתקופת Young Americans. המרירות באלבום נובעת ממילות השירים שעוסקות בנושאים הרי גורל כמו טראומות אישיות, משבר האקלים ושאר מרעין ובישין. הניגוד בין המוזיקה העליצה לבין המילים מייצר אלבום שנועד לאוזניו של מידג' יור ושל כל מי שרוצה לרקוד עם דמעות בעיניו.

לצפייה: Overtime

8. Maria Schneider Orchestra – Data Lords – Best Jazz

קשה להקשיב למוזיקה של המלחינה האמריקנית הנהדרת מריה שניידר. הקושי לא נובע מאופייה של המוזיקה אלא מפני שהיא פשוט אינה זמינה פיזית או דיגיטלית בפלטפורמות המקוונות של אמזון, ספוטיפיי ויוטיוב. חוסר זמינות זה נובע מהמאבק ששניידר מנהלת בשנים האחרונות נגד ענקיות האינטרנט שלטענתה רומסות את זכויות המוזיקאים ומונעות מהיוצרים תגמול הולם. למאבק, שכולל הרצאות בפני הקהל הרחב ובפני מחוקקים אמריקאים וכתיבת מאמרים בנושא, נוסף השנה אלבום חדש שעוסק העוולות ובסכנות שאורבות לנו בעולם הדיגיטלי שהולך וסוגר עלינו. סכנות אלו מוצגות בחלקו הראשון של האלבום שנקרא Data Lords ושכולל חמישה קטעים אפלים ומעוררי חרדה. בחלקו השני של האלבום שנקרא Our Natural World שבה שניידר אל הפסטורליה האמריקאית שאפיינה את אלבומה הקודם The Thompson Fields שנכלל ברשימת אלבומי העשור הקודם שלי. בחלק זה, מנגנים 18 חברי התזמורת באופן מעורר השתאות ומוכיחים שוב שהם מרכיבים את אחד מהרכבי הג'אז המתוזמר הטובים של זמננו. הניגוד בין שני חלקי היצירה מלמד לא רק על הכישרון והוורסטיליות של שניידר אלא גם על האפשרות לגלות שוב את יופיו של העולם אם רק נשכיל להסיר את מבטנו לרגע מהמסכים.

להאזנה: בהצלחה עם זה

7. Brooklyn Raga Massive – In D – Best Global

בשנת 2012, מספר מוזיקאים מברוקלין ,חלקם בעלי הכשרה במוזיקה קלאסית הודית וחלקם נגני ג'אז, החלו להיפגש מדי שבוע כדי לנגן יחד ראגות הודיות. לאחר מספר שנים, החליטו המוזיקאים להתמסד ולהקים קולקטיב בשם Brooklyn Raga Massive. תפקידו של הקולקטיב היה לספק הכשרה במוזיקה הודית, לארגן הופעות וכמובן להוציא אלבומים של חברים הקולקטיב. האלבומים שיצאו עד השנה התמקדו בפרשנויות ליצירות קאנוניות מהמסורת ההינדוסטנית כמו גם יצירות של אמנים מערבים רחבי אופקים כמו ג'ון ואליס קולטריין וטרי ריילי. הפרשנות ליצירת המופת המינימליסטית של ריילי In C, הובילה את המלחין האמריקאי לעודד את חברי הקולקטיב לכתוב יצירה מקורית שמתבססת על הרפטטיביות שמזוהה עם כתיבתו אך גם מאפשרת מקום לקטעי סולו של הכלים השונים. ההצעה של ריילי התקבלה בהתלהבות וקרמה עור בגידים ביצירה בשם In D שהוקלטה בטייק אחד על ידי 25 מוזיקאים שמנגנים בכלים הודים מסורתיים ובכלים מערביים. האלבום מחזיק שלוש ראגות, לא ארוכות במיוחד, שמצלחות ללהטט בין ההרמוניה והסבלנות של המוזיקה ההינדוסטנית לבין האינטנסיביות, הפוליריתמיקה והמתח של העיר הגדולה בה הוקלט האלבום. אני מניח שלא פשוט להלחין ולבצע מוזיקה ששואבת השראה ממסורות תרבותיות שונות ושמשתמשת בכלים כה מגוונים , אך חברי BRM  צולחים את האתגר באופן מרשים ומציעים למאזינים יצירה מרתקת שמסתיים באקסטזה מרוממת רוח.

להאזנה: Raga Darbari

6. Bob Dylan – Rough and Rowdy Ways – Best Folk Rock/Best Singer-Songwriter

הקהל שישב סביבי בהופעה של בוב דילן באצטדיון רמת גן לפני כעשור לא הסתיר את אכזבתו מההופעה. בדרך לחניון נשמעו מכל עבר אמירות נחרצות שטענו כי קולו המרוסק של דילן והעובדה שהוא פירק את להיטיו הנודעים לרסיסים פשוט הרסו את ההופעה. באופן מוזר, מבחינתי אלו בדיוק היו  הסיבות שגרמו לי ליהנות כל כך ההופעה ולרחף מעל האדמה למשך מספר ימים לאחריה. קולו של דילן המקשיש אכן אינו צלול וענוג בלשון המעטה, אך היכולת שלו לרחף מעל הצלילים ולרקד עימם הופכת אותו לאחד מגודלי הזמרים שאני מכיר. יכולת זו באה לידי ביטוי במלוא יופיה באלבומו האחרון, ה-39 במספר. לאורך עשרת שירי האלבומים משייט דילן ללא מאמץ ובמוסיקליות יוצאת דופן הוא פורש את הטקסטים גדושי המיתולוגיה, ההיסטוריה והקסם שלו. אינני מחשיב את עצמי לדילנולוג מדופלם אבל מבחינתי אלבומיו המאוחרים לא נופלים מהקלאסיקות שלו מראשית דרכו. האלבום האחרון שלו היא עדות נוספת לכך.

לצפייה: Key West – Philosopher Pirate

5. Silver Scrolls – Music for Walks – Best Debut

סגרים מיותרים ודורבן טורדני בעקב מנעו ממני ליהנות השנה ליהנות מהליכות ממושכות. לשמחתי, הסילבר סקורלס הוציאו השנה אלבום קונספט שמיועד להליכות בטבע ובעיר ואפשרו לי לדמיין את עצמי שוב מהלך בקלילות של איילה חיננית ברחובותיה וגניה של רמת גן. את ההרכב החדש מאיישים שני החברים הוותיקים  ברייאן קווסט ודייב בריילובסקי ששיתפו פעולה בעבר בהרכב הרוק הנהדר פולבו וגם במספר הרכבים פחות מוכרים. בששת קטעי האלבום המיועדים לשמש כפסקול לשתי הליכות נפרדות, פוסע הצמד בין רוק פסיכדלי לבין מאת' רוק שאפיין גם את האלבומים המצוינים של פולבו. בחלק מהקטעים נשמעת אף השפעה ישירה של המוזיקה של סוניק יות' של ראשית האלף ואלמלא אחד מחברי סוניק יות' לא היה מוציא השנה אלבום אדיר שנפגוש מיד, הסילבר סקרולס היו צריכים לקחת בהליכה את תואר אלבום הגיטרות של 2020. 

להאזנה: Walk One I – Concrete Visions

4. Thurston Moore – By The Fire – Best Alternative Rock

האלבום החדש של תרסטון מור נפתח עם שני שירים שנועדו ככל הנראה לפתות את מעריצי סוניק יות' להקשיב לאלבום. שני השירים טובים מאוד אבל מבוססים על אקורדים כה מוכרים מגוף היצירה של סוניק יות' עד שלרגעים הם גורמים לתחושה שמדובר בפלגיאט עצמי חסר בושה. אולם אל חשש, החל מהשיר השלישי תרסטון וחברי להקתו החדש פותחים מבערים. בשבעת הקטעים הנותרים שרובם נמשכים מעל לעשר דקות, ממפים חברי הלהקה טריטוריות חדשות ומרתקות. גולת הכותרת של האלבום מבחינתי נמצאת בשיתוף הפעולה הפנטסטי בין הגיטרות של מור ושל ג"ימס סדוורדס. לעיתים השניים משלימים זה את זה באופן הרמוני ולעיתים מדרבנים זה את זה ללחוץ על הדוושה ולטפס לשיאים של רעש ואקסטזה. כעת , עשור לאחר פירוקה של סוניק יות', ניתן לקבוע שמור מצא תחליף ראוי ללי רנאלדו ולקוות שמור יגיע עם סדוורדס לשיאים דומים לאלו שהגיע עם שותפו הקודם ללהקת האם האהובה.

להאזנה: Siren

3. Sparks – A Steady Drip, Drip, Drip – Best Art Pop

למרות שורת אלבומי המופת שהנפיקו הספארקס לאורך השנים (שניים מהם אף קטפו את תואר אלבום השנה שלי ב 2004 ו- 2006), מעולם לא זכה הצמד מלוס אנג'לס לתהילה ממנה נהנים הרכבי פופ כמו כמו קווין ואבבא.  צערי, גם אלבומם ה- 24,  בו משתמשים האחים מייאל בהומור המושחז ובגאונות מוזיקלית שמשלבת בין פופ מתוזמר ומוזיקת בארוק, לא זכה לחרוך את גלי האתר. ייתכן והתשובה למעמדם, הלא רם דיו לטעמי, טמונה באחד השירים הבולטים באלבומם החדש – "self-effacing". מילות השיר מתארות נטייה שלטעמי יש לטפח בכל אחד מאיתנו – המעטה בערך העצמי. לעולם שבו אסרטיביות והישגיות הפכו לערכים מובילים, מציעים האחים מייאל מנת אירוניה הגונה. תפקידה של אירוניה זו הוא  להוציא את האוויר החם מכל מיני תפיסות שאנחנו מחזיקים לגבי עצמנו ולגבי אחרים. אותה אירוניה עלולה להישמע לעיתים כסרקסטית ולהרחיק את המוני המאזינים הפוטנציאליים. אולם לאוזניי היא כל כולה מלאה באהבת אדם ולעיתים היא אף מרמזת לעצבות שמסתתרת בין הניצוצות. דוגמה נהדרת לכך אפשר לשמוע בשיר היפה ביותר ששמעתי השנה Pacific Standard Time.

לצפייה: Pacific Standard Time

2. Oranssi Pazuzu – Mestarin Kynsi – Best Psychedelic Black Metal

לפני כשבע שנים ביקרתי בפסטיבל בפולין. באחד מימות הפסטיבל התעוררתי מוקדם וגיליתי ששותפי לטיול תשושים מההופעות בלילה הקודם ואינם פנויים לשוטטות בין שכיות החמדה של קטוביץ' (אל תחפשו, אין כאלה באמת). בצוק העיתים, החלטתי לסור לאתר שבו התקיים הפסטיבל ולדגום את הלהקות הקטנות יותר ששובצו להופיע בשעות הצוהריים. למרבה המזל, נכנסתי לאוהל קטן שבו הופיע הרכב שלא הכרתי בשם אורנזי פאזוזו (השד הכתום האחראי לפי המיתולוגיה המסופוטמית על הצבע של האנרגיה הקוסמית). למשך כשעה, שחלפה מהר מדי, הפגיזו חברי הלהקה בבלאק מטאל רצחני שהוגש על מצע של מקצבי קראוטרוק סוחפים שהעיפו אותי לעולמות אחרים. מה שהפך את ההופעה לבלתי נשכחת מבחינתי הייתה היכולת של הלהקה ליצר חוויה פסיכדלית בז'אנר שבדרך כלל מציע אימה ואפלה (ולא, לא לקחתי כלום מלבד מנה מוגזמת של תפודים בשמיר). באלבום שהוציאו השנה, הטילו השדים מפינלנד את יהבם על אותה איכות פסיכדלית חמקמקה במלוא העוז. באלבום המעולה נדחקות הגיטרות מעט לאחור ואת קדמת הבמה מאכלסים צלילי סינתיסייזר פרוגיים אימתניים. כתחליף לכבדות שאפיינה את שיתוף הפעולה שלהם משנה שעברה עם חברי דארק בודהה רייזינג (החברים ממקום 11) וגם באופן שונה במקצת מאלבומיהם הקודמים, מסתחררים הפעם חברי ההרכב בווירטואוזיות מרהיבה בתוך יצירת מופת מלאת תפניות והפתעות. בחודש אפריל הייתי אמור לצפות בהופעה שבה האלבום היה אמור להיות מבוצע לראשונה במלואו. לצערי הווירוס הסיני גבר על השד המסופוטמי ואני נאלצתי להסתפק בצפייה בשידור מקוון של ההופעה. למרות שאינני חסיד של הופעות מקוונות, הסתבר לי שגם בפורמט מוגבל שכזה, החוויה שמספקים אורנזי פאזוזו היא לא פחות מאדירה.

לצפייה בהופעה המלאה: Oranssi Pazuzu performs Mestarin kynsi – Live stream concert

1. Maria Faust Sacrum Facere – Organ

Album of The Year

אל מריה פאוסט התוועדתי לפני כשנתיים. האלבום המצוין שהוציאה המלחינה ונגנית הסקסופון הדנית ממוצא אסטוני, זכה אמנם בתואר אלבום הג'אז של 2018 בסיכום השנה שלי, אך כבר אז כתבתי שהמוזיקה של פאוסט נעה "על קו התפר בין ג'אז לבין מוזיקה קלאסית מודרנית". באלבום שהוציאה פאוסט השנה עם האנסמבל העונה לשם Sacrum Facere, חוצה המלחינה את קו התפר ומתמקמת בטבעיות בהיכלי המוזיקה הקלאסית. כדי להקליט את האלבום המוקדש לעוגב הכנסייתי (על כפל המשמעות של Organ ראו בהמשך), שבה פאוסט אל מולדתה אסטוניה והשתמשה באקוסטיקה הנהדרת של כנסיית ניקולס הקדוש הממוקמת בבירה טאלין. פאוסט וששת נגני כלי הנשיפה הנוספים מנהלים לאורך היצירה דיאלוג עם שני נגני העוגב. הודות לאקוסטיקה של הכנסייה, זוכה הדיאלוג המוזיקלי למעטה של הוד והדר. אולם, בניגוד ליצירות נוצריות שבמקרים רבים מציבות את המאמין בעמדת נחיתות, מצליחה פאוסט להפוך את היצירה האקספרסיבית למלאת אנושיות וגדושה באמפטיה למאמינים שבאים למצוא מזור למכאוביהם. התרגום המילולי ל Sacrum Facere הוא עבודת קודש ומהאזנה למוזיקה הנשגבת של פאוסט ניכר שהיא מיומנת במלאכה שפותחת בפני המאזינים את שערי השמיים.

לצפייה: Hold

כיוון שאני רואה בעצמי מומחה די קטן בכל מה שקשור למוזיקה קלאסית פניתי אל פאוסט בבקשה שתענה לי על מספר שאלות שעוסקות בה וביצירה שלה.

When I tried to describe your music for my year end chart, I found it hard to define your music. Do you consider yourself a jazz musician or a classical musician? Do you feel more comfortable composing music or improvising?

Composing and improvising start from the same source – me, filtering information that my brain and body receive. I guess both are comfortable but not always. Sometimes, it can be hard to perform or/and compose, but there are also times that the channels are open and I’m more disciplined. Generally, I would say that composing and improvising are both a comfort and comfortable. Other things around them can make things uncomfortable.

Some critics compare your music to the work of Arvo Pärt. Do you think it is a lazy geographical comparison or is it based on true musical aspects that can be found in Estonian Music?

Super lazy. They can fuck themselves! I’m not saying that I am super original and that I hate Pärt’s music. Comparing artists to one another is totally ok but people should really educate themselves (and about Tintinnabuli). Pärt and I definitely represent a region and one period of history. It would be unthinkable that we would not share some of the same choices in music. I am amazed that no one talks about the millions of people copying Coltrane, Parker, Frisell, and even more! I find it disgusting that I as a female musician have to deal with that kind of comparing much more often than male composers/improvisers. “She is a woman, of course she is not real.” So… once again. They can fuck themselves. Merry Christmas!

ORGAN recently won a prize for best experimental album while I found it very romantic. Do you think the music in the album is experimental? In what way?

I, too, think I am romantic. Romantic and experimental at the same time.  I think “experimental” is just a broad term. Experimental does not have to be atonal and noisy. It just means that it’s not broadcast during primetime TV/Radio. An average person finds my music difficult and I am ok with that.

As a saxophone player, what made you dedicate an album for an organ?

I dedicated the album to women. To the womb, to be precise. The rest of the instruments are just the “echo,” like in the real world – everything is an echo of reproductive duty.

I know at least one church with a great Organ in Denmark. Why did you decide to record in Estonia?

Estonian church organs are very special, but the main reason for recording in Estonia is that Estonian organ players are less territorial. Sometimes it feels like the church is living in a parallel universe and the organ player is the real king who decides, not the priest. I’m generally tired of arguing and proving that I’m not a giraffe or something that cluelessly wandered out of my element. If I am unwanted or to some people not qualified (enough!) and even paying to rent the room/instrument does not convince them in the end, then it is their loss, not mine.

The music in the album sounds very emotional and personal. Do you find it hard to compose such music and share it with the audience?

Not at all. I’m not shy.

To my ears ORGAN sounds very mystical and spiritual. Do you have any religious background? How do you feel about religious and devotional music?

I have a Soviet background and our religion was Lenin. When the wall came down and I first heard about Jesus, I thought that they are the same and someone is making a mistake with pronunciation. I got even dismissed from the school for asking this very stupid question.  Before Lenin saved us, and later Jesus did. It made sense to me as a child.

I am an atheist, but like our churches, I am full of contrasts and paradoxes.  An atheist but very interested in religion. A weird combo. My mom’s side is Russian Orthodox. My grandmother went regularly and secretly to church (religion was not allowed in soviet times) and now my sister is baptized.

Musicians from similar backgrounds describe their musical education as strict, demanding and closed to any popular music influences. Did you feel the same about your musical upbringing? Did it have any benefits?

It was very strict and did not allow much creativity.  I loved it, anyway, and we always found a way to find “safe” pop music. We had a few LPs at home – Estonian Organs, ABBA, Tchaikovsky´s 1st piano concert, and some Estonian folk music (Kukerpillid). In a way it really describes my music. We all come from our childhood.