ההזיה הפוליטית של מתנה רוברטס

הבעיוה המרכזית עומדת בפני כל מי שמעוניין בימינו להיחשף למוזיקה חדשה טובה היא כיצד לברור את האלבומים הטובים מכל השאר. אחת הדרכים המועילות שבאמצעותן אני פותר את הבעיה היא על ידי מעקב אחר אלבומים שיוצאים בלייבלים שהוכיחו את עצמם בעבר. מבחינתי, בראש הלייבלים הללו ניצבים Constellation Records ממונטריאול. הלייבל מזוהה עם הקולקטיב הקנדי Godspeed You! Black Emperor ועם הרכבים הקשורים ללהקה כמו , Thee Silver Mt. Zion , Esmerine והרכבים אחרים המככבים ברשימות הסיכום שלי בשנים האחרונות.
למרות שכל ההרכבים שצייניתי הינם הרכבי פוסט-רוק לגווניו, אחת מהאמנים המרתקים ביותר שגיליתי בלייבל היא Matana Roberts הפועלת דווקא בתחום הג'אז. רוברטס, שנולדה בשיקגו וכיום מתגוררת בניו יורק, היא מלחינה ונגנית סקסופון פעילה מאוד. במשך העשור הקודם היא הוציאה אלבומים רבים עם הרכבים שונים ומגוונים. בין אלו ששיתופו איתה פעולה ניתן למנות את אנתוני ברקסטון, פרד אנדרסון, קווסטלאב, Godspeed You! Black Emperor, Thee Silver Mt. Zion שהוזכרו לעיל ורבים אחרים.

Credit: Jason Fulford
גולת הכותרת ביצירה של רוברטס הוא הפרוייקט השאפתני Coin Coin שהחל לצאת בשנת 2011 ב- Constellation Records. תריסר האלבומים האמורים להרכיב את הפרויקט (בינתיים יצאו שלושה), באים לספר את ההיסטוריה של השחורים בארה"ב מאז תקופת העבדות ועד לימינו אנו. לאלבום הראשון בסדרה Coin Coin, Chapter One: Gens de Couleur Libres, גייסה רוברטס תזמורת בת 15 משתתפים! ההרכב הגדול והמצויין ניגן בעוצמה ובלהט עם השראה ברורה של הג'אז הפוליטי החופשי של הסיקסטיז ובמיוחד עם השפעות של ארצי' שפ ושל אלברט איילר. בשנת 2013 הוציאה רוברטס את Coin Coin Chapter Two: Mississippi Moonchile. הפעם הסתפקה רוברטס בחמישה נגנים אך לטעמי הצמצום  במספר הנגנים רק תרם לתוצאה הסופית שהוכתרה על ידי כאלבום הג'אז של השנה. כך כתבתי בסיכום השנה שלי ב2013:

"אם אתם חובבי מוזיקה שחורה אל תפספסו את האלבום של מתנה רוברטס. האלבום כולל 18 קטעים שאורכם 48 דקות והם משלבים השפעות של כל כך הרבה דברים נפלאים – מקאונט בייסי וסאן רא המוקדם, דרך הג'אז החופשי של טריין ואיילר ועד למורשת האפרו אמריקאית של ארט אנסמבל אוף שיקאגו. יש כאן אפילו זמר אופרה!"

CST110cover_573px

השבוע רואה אור החלק השלישי בסדרה – Coin Coin Chapter 3: River Run Thee. גם באלבום הזה נמשכת מגמת הצמצום כאשר הפעם מדובר באלבום סולו. באלבום אמונה רוברטס על שירה/ספוקן וורד ועל נגינה בסקסופון ובאלקטרוניקה. כל אלה מצטרפים לקולאז' סאונד מוקפד שערכה רוברטס מהקלטות שטח מטיול שלה בדרום ארה"ב. גם הפעם הטקסטים וחלק מהדגימות (כמו זו הלקוחה מנאומו של מלקולם אקס בשנת 1965) מבקשות לספר את הסיפור הסוציו-פוליטי של השחורים בארה"ב. בניגוד לכוונה הזאת, שונה הסאונד של האלבום שונה בצורה רדיקלית מזה של קודמיו ומקנה אווירה הרבה יותר אינטימית. האינטימיות הזו אינה מציעה רוך או מרגוע אלא מזכירה יותר הזייה הנגרמת מחום גבוה. התחושה שהאלבום גרם לי הזכירה חוויות ילדות (אני בטוח שלרבים יש חוויות דומות) שבהן הייתי ספון בחדרי בשעת לילה, ספק יישן ספק ער, וברקע נשמעים צלילים מרוחקים ממרקע הטלוויזיה ושיחות של מבוגרים. המתח בין הפן הציבורי ופוליטי של הטקסטים לבין הסאונד האינטימי יוצר לטעמי יצירה שאינה קלה לעיכול אך מרשימה ביופיה ומסקרנת באשר להמשך דרכה היצירתית של רוברטס.

האם התעלומה של לי רנאלדו תגיע לפתרונה בעוד מספר שעות?

יש אלבומים טובים ממנו ויש אלבומים מושלמים ממנו ולמרות זאת Washing Machine של סוניק יות' הוא אלבום האי הבודד שלי. האלבום שאני הכי אוהב בעולם. הייתי שמח להסביר מדוע אבל אני לא בטוח שאני יכול לתאר במילים את מה שאני מרגיש בעניין. אז מדוע אני בכל זאת מלהג כאן על האלבום? ובכן, Washing Machine ראה אור בשנת 1995 וכלל בתוכו שני שירים ששר לי רנאלדו (באלבום הקודם הסתפק רנאלדו בנגינה בגיטרה). אחד מהשירים הללו הנקרא Skip Tracer מסתיים בתעלומה. תעלומה שאולי תיפטר בעוד מספר שעות.

לפני שנגיע לתעלומה כמה מילים על השיר עצמו. שם השיר מבוסס על דמות הלקוחה מתוך רומן קצר של ווליאם בורוז בשם Queer. מהאזנה למילים שכתב רנאלדו נדמה לי שכדאי לחפש משמעות נוספת לשם השיר. Skip Tracing הוא מונח שבא לתאר את ניסיון לאתר עקבות של אנשים שעזבו את מקום מושבם בלי להותיר רמז על יעדם החדש. לא ברור מה הקשר בין שם השיר לבין חלקו הראשון המתאר את החוויות של רנאלדו מהופעה של ההרכב הקנדי Mecca Normal. המילים בחלק הזה מעורפלות ויחד עם הקצב השועט יוצרות תחושה אורבנית של דחיפות.

רק בחלק השני של השיר נגלה למאזינים שתחושת הדחיפות הזאת קשורה למסע חיפושים. רנאלדו מצטרף לדמויות מספרי מתח כמו בלשים וציידי ראשים. בדיוק כמותם הוא במצוד אחר רמזים. לא ברור את מי רנאלדו מחפש והוא אף סירב לגלות זאת בראיונות (אני לא אתפלא עם מדובר בקרן המיתולוגית לה הוא הקדיש מספר שירים).

בכל מקרה,  השיר מסתיים בקריאה נרגשת Hello 2015!. מה יקרה בעוד שעות ספורות עם תחילת השנה החדשה? האם רנאלדו ידע כבר לפני 19 שנים מתי הוא ימצא את מי שאבד/ה לו? האם התעלומה תגיע לפתרונה בקרוב? התשובות לשאלות הללו כנראה ידועות רק לרנאלדו עצמו ולא ברור אם הוא ישתף אותן עם הציבור. בכל מקרה, מדובר בשיר נהדר לפתיחת השנה האזרחית החדשה.

Hello 2015!

סיכום 2014: אלבומי השנה

אם תשקיעו מספיק זמן או אם יש לכם קצת מזל, תוכלו למצוא בכל שנה לא מעט אלבומים נפלאים. וכמו כל שנה גם 2014 הביאה עימה יבול מרשים של אלבומים מצוינים אך בנוסף לכך יצאו השנה לא פחות משלוש יצירות מופת. שלושת האלבומים הללו המופיעים בתחתית העמוד הציעו לטעמי חוויות מוזיקליות מיוחדות במינן שתהפוכנה את האלבומים הללו לקלאסיקות שעוד תעמודנה במבחן הזמן. לאורך 2014 התחרו האלבומים הללו זה בזה על תואר אלבום השנה שלי. עם קושי עצום נאלצתי להעניק את הבכורה רק לאחד מהם.

2014 Honorable Mention

30. White Lung – Deep Fantasy
29.The Invisible Hands – Teslam
28. Ensemble Economique – Melt into Nothing
27. Grouper – Ruins
26. Angel Olsen – Burn Your Fire For No Witness
25. Avec Le Soleil Sortant De Sa Bouch – Zubberdust
24. Clipping – CLPPNG
23. Lubomyr Melnyk – Windmills
22. YOB – Clearing the Path to Ascend
21. Dead Rider – Chills On Glass
20. Nels Cline Singers – Macroscope
19. Tweedy – Sukierae
18. Half Japanese – Overjoyed
17. Shellac – Dude Incredible
16. Aaron Freeman – Freeman
15. Marissa Nadler – July
14. Liars – Mess
13. Pixies – Indie Cindy
12. Elisa Ambrogio – The Immoralist
11. Keiji Haino/Jim O'Rourke/ Orem Ambarchi – Only Wanting to Melt Beautifully Away Is It a Lack of Contentment That Stirs Affection for Those Things Said to Be as of Yet Unseen

2014 Best Albums

10. OOIOO – Gamel
9. The Body – I Shall Die Here
8. Sun Kil Moon – Benji
7. Fire! Orchestra – Enter
6. Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra – Fuck Off Get Free We Pour Light on Everything
5. Thurston Moore – The Best Day
4. Earth – Primitive and Deadly

3. Swans – To Be Kind

swans

הגלגול הנוכחי של הסוואנס מציג לדעתי את לא פחות מאשר אחד ההרכבים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה המוקלטת ושל המוזיקה החיה. האלבום האחרון To Be Kind משלים רצף נדיר של שלוש יצירות מופת נשגבות. כל מי שראה את הלהקה בשנים האחרונות בהופעה חיה, חווה בוודאי את הסאונד העצום ורב השכבות של הלהקה. למרבה השמחה, גירה וחבריו מצליחים פעם אחר פעם לשחזר את הסאונד הזה גם באולפן. האלבום האחרון, כמו קודמיו, מציע קטעים ארוכים שנבנים במלאכת מחשבת, ללא פשרות ועם הרבה סבלנות לכדי יצירות שריכרד וגנר וגלן ברנקה היו שמחים לכתוב. בלב האלבום ממוקם הקטע האפי Bring the Sun/Toussaint L'Ouverture האורך למעלה מ-34 דקות. לאחר שהקשבתי לקטע הפנטסטי הזה בפעם הראשונה, ובמיוחד לפתיחה הרצחנית שלו, נותרתי עם לסת שמוטה ועם שתי שאלות לכל הגיטריסטים בינינו – איך אתם מתכוונים להתעלות על השיא הזה ומדוע עדיין לא נרשמתם להסבה מקצועית?

 2. Einstürzende Neubauten – Lament

lament

גם האלבום הממוקם במקום השני מגיע מוטרנים רעשניים ורבי זכויות. כשקראתי ש Einstürzende Neubauten עומדים להוציא אלבום המציין מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הנחתי שיש לצפות להפגזה ארטילרית של כלי המשחית של ההרכב הגרמני. להפתעתי גילית כי Lament אינו אלבום רועש במיוחד (מלבד הקטע הפותח), בוודאי שלא בהשוואה לאלבומים אחרים של Einstürzende Neubauten. כך, בעוד האלבום של הסוואנס הפגין עוצמה בלתי מתפשרת, הציעו בליקסה וחבריו חוויה בלתי רגילה שנובעת מהכישרון שלהם לספר סיפור. באחד הפוסטים הקודמים שלי כבר תיארתי את חוסר ההתמקדות שלי בטקסטים כאשר אני מקשיב למוזיקה. לשמחתי, האלבום הזה משך אותי להתעניין בטקסטים ויותר מכך בסיפורים שעומדים מאחוריהם.

במשך 74 דקות האלבום מספר סיפורים מרתקים על המלחמה. קולא'ז המורכב מהימנוני מדינות שהיו מעורבות במלחמה; תכתובות טלגרף של הקייזר וילהלם עם הצאר ניקולאי בימי טרום המלחמה; קטע קצבי שכל פעמה שבו מציינת מדינה או עיר נוספת שהייתה מעורבת במלחמה, שני שירים המספרים על פלוגה אמריקאית של חיילים שחורים מהארלם ועל הגזענות ממנה הם סבלו; קאבר לביצוע של מרלן דיטריך לשיר של בוב סיגר; וגולת הכותרת המצמררת, השיר How Did I Die הבא לשים קול בפיהם של קורבנות המלחמה – כל אלה והשירים האחרים באלבום יוצרים חוויה שמצליחה לספר את סיפר המלחמה בצורה מורכבת, מטלטלת ומפתיעה. במקביל להאזנה לאלבום מצאתי את עצמי שרוי חוויה עמוקה שכללה עיון בספרי היסטוריה ובאתרי אינטרנט העוסקים במלחמה ובניסיון להבין את מהלכי המלחמה על גבי מפות. בשל החוויה יוצאת הדופן (האלבום האחרון הזכור לי ככזה שהצליח לגרום לי להתעמק בסיפור באופן דומה היה על מלחמה אחרת, בלי גרמנים ועם פולשים ממאדים), הזדרזתי להזמין כרטיס להופעה של Einstürzende Neubauten בה הם היו אמורים לבצע את Lament בשלמותו. לדאבוני, בליקסה ברגלד נפצע במהלך סיבוב ההופעות וההופעה שהיתי אמור לראות בוטלה. התבאסתי כמובן אבל למדתי שמלחמה שהסתיימה לפני קרוב למאה שנים יכולה אמנם לשמש כהשראה לאמנות נפלאה אך עדיין גם מסוגלת לגבות קורבנות.

1. The War on Drugs – Lost In The Dream

WOD

אני בטוח שיורמו גבות לא מעטות לנוכח הבחירה שלי באלבום השנה. אני לא אחראי על הגבות הללו אבל אשמח להבהיר איך אלבום רוק הנושק למיינסטריים הצליח להשתחל לראש רשימה שרובה ככולה מכילה אלבומים פחות נגישים ויותר מאתגרים ורועשים מ- Lost in A Dream.

רבות נכתב נאמר על הרקע שהוביל לכתיבת האלבום הזה. אדם גרנדוסיל, מנהיג הלהקה והאדם שאחראי על כל תו באלבום, כתב את השירים כאשר הוא נמצא בעיצומו של משבר נפשי וקיומי עמוק. תחושת הניתוק, הבדידות ואפילו התקפי החרדה ניכרים בטקסטים של השירים. גם המוזיקה המעורפלת בחלקים מהאלבום לא חוסכת מאיתנו את תחושת המלנכוליה וחוסר האוריינטציה של גרדוסיאל. למרות האמור לעיל, אני לא חושב שניתן להגדיר את האלבום כמדכא או כפסימי. כתחליף להתבוססות באפלה, מזמין גרדוסיאל את המאזינים להצטרף אליו למסע מרגש לעבר מקום מרוחק שבו אור השמש מבצבץ מבעד לעננות הכבדה.

כדי להביע באופן מוזיקלי את ההזמנה למסע משתמש האלבום בשתי טכניקות בולטות. הטכניקה הראשונה טמונה בקצב של האלבום. כאמור, באלבום יש מספר קטעים מעורפלים המעבירים תחושה של אובדן דרך וחוסר כיוון ומבהירים את משמעות שם האלבום. לצד אותם קטעים, ישנם חלקים אחרים שבהם חטיבת הקצב שועטת קדימה. בקצב הזה של הMotorik הנטוע בקראוטרוק של להקות כמו Can נעשה אמנם שימוש גם באלבומים הקודמים של The War on Drugs, אך הפעם לקצב יש תכלית חשובה מאין כמוה. הפעם לא מדובר רק בקצב של מסע אופייני של רוקנ'רול בין עיירות מאובקות ברחבי אמריקה. הפעם מדובר על קצב המסע לגאולת נפשו של גדוסיאל ושל מי שמצטרף אליו.

כדי לתאר את "טכניקת המסע" השנייה בה נעשה שימוש יש להזכיר מקור השראה נוסף לאלבום. ביקורות רבות על Lost in A Dream ציינו בצדק רב כי הסאונד באלבום מזכיר אלבומי רוק של ברוס ספריגסטין ודייר סטרייטס מהאייטיז. בנוסף להשפעות הברורות הללו, נדמה לי שהאלבום חייב חוב לא קטן לאלבום שיצא דווקא בעשור הקודם – A Ghost is Born של Wilco. בדומה ל- Lost in A Dream, גם אלבומם המופלא של וילקו נכתב בתקופה בה סולן הלהקה ג'ף טווידי סבל ממשבר נפשי ומהתמכרות למשככי כאבים. מעבר לרקע האישי הדומה שהוביל ליצירת שני האלבומים, אני מוצא דימיון אף בסאונד ובמבנה המוזיקלי של השירים. באלבומם של וילקו היה זה המפיק ג'ים או'רורק, אחד המוזיקאים היחידים שמבחינתי באמת ראויים לתואר גאון, שהטביע את חותמו על מבנה האלבום. חותם זה בא לידי ביטוי ביכולת לייצר מעברים אורגנייים ומרגשים בין קטעים אטמוספריים ומופשטים לבין קטעים עם מלודיות והרמוניות ברורות וקליטות. באלבומם של The War on Drugs יש תנועה דומה בין חוסר מבנה למבנה ובין כאוס לסדר. תנועה זאת מופיעה לעיתים בין שני שירים רצופים ולעיתים אף באותו שיר עצמו.

היכולת הזאת  לחלץ מענני הסאונד המעורפלים את הקרקע היציבה והמזמינה של המלודיה מגיעה לשיאה בשיר In Reverse החותם את האלבום. בשיר זה נשמע גרנודסיאל כאדם שהצליח להיחלץ מעין הסערה. ואז כשהוא ניצב על חוף מבטחים הוא שר:

And I don't mind you disappearing, 'cause I know you can be found

את מי או את מה מוכן גרנדוסיאל לאבד, רק כי ברור לו כי ניתן למצוא אותו שוב?  האם הכוונה לזוגתו שעל פי ראיונות שונים עזבה את ביתם המשותף? האם הכוונה לשפיותו שעמדה בספק? האם הכוונה ליכולת לכתוב שירי רוק מרגשים? אולי למלודיה שאבדה בין ערפילי הסאונד?  ואולי למאזינים שעתידים לחפש את הדבר הבא מיד אחרי שיסיימו להאזין לאלבום שהושקעה בו מלאכה כה רבה? זה לא כל כך משנה מהי התשובה לשאלה. בכל מקרה המסע של גרנדוסיאל מסתיים עם מסר ברור, מסר אופטימי של תקווה. אך בל ניטעה, אין כאן סוף הוליוודי מתקתק. האלבום לא בא להסתיר את המציאות העגומה ואת החשכה שעשויה לשוב. האמנות של The War on Drugs לוקחת את החומרים הקשים מהם עשויים החיים ודווקא מתוכם מציעה תקווה. מבחינתי זה בדיוק מה שאמנות אמיתית צריכה לעשות.

סיכום שנת 2014: ההופעות הטובות

Best Concerts 2014
35. Wax Magnetic with Ofir Bachmutsky and Alex Drool – Tectonics Festival, Levontin 7
34. Quilt – BiNuu, Berlin, Germany
33. The Paranoid Critical Revolution – Off Festival, Katowice
32. The Crimson ProjeKCt – Heychal Hatarbut, Tel Aviv
31. Fred Lonberg-Holm, Ståle Solberg and Assif Tsahar Trio – Tectonics Festival, Levontin 7, Tel Aviv
30. Secret Chiefs 3 – Barby, Tel Aviv
29. Tim Hodgkinson and Eran Sachs – Tectonics Festival, Levontin 7, Tel Aviv
28. Andrew W.K. – Off Festival, Katowice
27. Michael Rother – Off Festival, Katowice
26. Nils Farm – Pasaz, Tel Aviv
25. The Notwist – Off Festival, Katowice
24. Yuck – Barby, Tel Aviv
23. The Residents – Barby, Tel Aviv
22. Cerebral Ballzy – Off Festival, Katowice
21. Bo Ningen – Off Festival, Katowice
20. Deafheaven – Off Festival, Katowice
19. The War on Drugs – BiNuu, Berlin
18. Mujahideen – Levontin 7, Tel Aviv
17. Kretzmer/Sarid /Ran/Elisha – Levontin 7, Tel Aviv
16. The Jesus and Mary Chain – Off Festival, Katowice
15. M. Ward – Gesher Theater, Jaffa
14. Neutral Milk Hotel – Off Festival, Katowice
13. Sun Kill Moon – Barby, Tel Aviv, Israel
12. 65Daysofstatic – Off Festival, Katowice
11. Ahuva Ozeri – Zappa, Tel Aviv
10. Glenn Branca – Off Festival, Katowice
9. Die Nerven – Levontin 7, Tel Aviv
8. Merkabah – Off Festival, Katowice
7. Clipping. – Off Festival, Katowice
6. Nisennenmondai – Off Festival, Katowice

5. Oranssi Pazuzu – Off Festival, Katowice

להופעה של ההרכב הפיני אורנזי פזאוזאו (השד הכתום האחראי על הצבע של האנרגיה הקוסמית!) הגעתי ללא היכרות מוקדמת עם הלהקה. אחרי מספר דקות הרגשתי כמעריץ וותיק ואדוק שבזבז יותר מדי זמן וכסף במכון קעקועים מטונף בפרברי הלסינקי. הלהקה ניגנה מוזיקה ששילבה בין בלאק מטאל מהאגף היותר פסיכדלי שלו יחד עם מקצבי קראוטרוק רפטטיביים שהעיפו אותי אל על.

4. The Rolling Stones – Park Hayarkon, Tel Aviv

היה צפוף, הייתי קצת חולה, היה חם מדי, עמדנו די רחוק מהבמה. למרות הכול, כנראה ששום דבר לא היה יכול לפגום בחוויה האדירה של צפייה בשרשרת להיטים של הסטונס בצוותא עם עוד עשרות אלפי מעריצים נלהבים. לא זוכר מדי יצאתי כל כך צרוד מהופעה.

3. Wolf Eyes – Off Festival, Katowice

הדבר הראשון כשעשיתי לאחר חזרתי מהפסטיבל בפולין היה לבדוק ביוטיוב אם אין תיעוד שלי בתוך הקהל בהופעה של וולף אייז. לשמחתי הקליפים ביוטיוב התמקדו בלהקה ולא בי אחרת הייתי צריך לספק הסברים לרשויות בריאות הנפש בישראל. את וולף אייז ראיתי לראשונה ב- 2006 וכבר אז היה מדובר באחר הדברים הכי פסיכיים שעלו על במה. הפעם הלהקה עלתה עם גיטריסט חדש והכאוס היה מוחלט. לא ברור לי באילו חומרים אסורים השתמשו חברי הלהקה אבל הנויז/מטאל/טריפ שהם ניפקו חלחל לעבר הקהל וגרם לי לפחות לנזק מוחי בלתי הפיך. לשמחתי הלהקה הכריזה זה עתה על שתי הופעות בישראל. ממליץ לכם לא להחמיץ ובהקדם האפשרי להזמין כרטיסים להופעה ולתור במכון האשפוז הפסיכיאטרי הקרוב למקום מגוריכם.

20140802_014416

2. Earth – Evangelical Church, Katowice

הקונספט של הופעות רוק בכנסיות תמיד היה נראה לי מוזר. מה בין הזוהמה של הרוק לבין הקדושה הסטרילית של הכנסייה? בקיץ הזדמן לי לצפות בהופעה של ארת' בכנסייה מפוארת בקטוביץ' ונדמה היה לי שאין שידוך מוצלח מזה. מבנה הכנסייה אפשר תהודה פנטסטית לסאונד רחב היריעה של ארת'. דילן קרלסון וחבריו ניגנו מצידם גרסאות אינסטרומנטליות שמימיות של השירים מהאלבום האחרון, גירסאות שיכלו לשכנע בני כל דת להמיר את אמונתם. על כל החוויה הנשגבת ניצחה אדריאן דיוויס המתופפת. התיפוף שלה היה רב עוצמה אבל כל כך איטי עד שהרגשתי שהזמן עצר מלכת ושבכל רגע ישו אמור לרדת אלינו כדי לייסד את מלכות השמיים עלי אדמות.
ATP-at-OFF-3

1. Thurston Moore – Westgermany, Berlin

תרסטון מור הוא כנראה האמן הכי האהוב עליי אין פעם. לאורך השנים זכיתי לראות אותו פעמים רבות מספור. ראיתי אותו בהופעות רבות של סוניק יות' זצ"ל, עם צ'לסי לייט מובינג, בהופעות נויז ובהופעות פרי ג'אז, בפורמטים של ביג באנד ובהופעות סולו. חלק מההופעות האלה היה בלתי נשכח וחלק אחר היה נשכח מאוד אבל בכל מקרה תרסטון היה שם במלא חיוניותו ושמחת החיים שלו. בשנת 2013 שבתי לראות את תרסטון בשלוש הופעות שונות בבריטניה והיה ניכר שמשהו השתנה. ההופעות עדיין היו מרשימות אבל, ככל הנראה, הבעיות בחייו האישיים של תרסטון נתנו את אותותיהן. גיבור הגיטרה שלי נראה לפתע מעט כבוי ושבור.
מספר חודשים לאחר מכן נסעתי להופעה של מור, הפעם בברלין. כיוון שזו הייתה הופעת סולו ציפיתי לסט של אימפרוביציה ונויז. להפתעתי תרסטון הגיע להופעה, שהתקיימה בחדרון קטנטן ולא ממוזג, כשהוא אוחז בצרור דפים בידיו. הסתבר שמור בחר לנסות עלינו גרסאות ראשוניות של השירים שהוא כתב לאלבומו החדש The Best Day. הביצועים היפיפיים של השירים היו ארוכים, מפותלים ועמוסי אנרגיה ופידבק. בסוף הסט המיוזע ירד תרסטון מהבמה הקטנטנה והשתחל בינינו עם הגיטרה לפריק אאוט של נויז מענג. תרסטון עצמו היה במצב רוח מרומם במיוחד ולא היה קשה לראות שהוא פתח פרק חדש ומאושר בחייו. אני שמח שהייתי שם כדי לקחת חלק קטן גם בפרק זה.

20140521_224651

וגם אחרי ההופעה היה די נחמד 🙂

20140521_232729

סיכום 2014: אלבום ההיפ הופ של השנה

Best Hip-Hop Albums 2014

4. Run The Jewels – Run The Jewels 2
3. Shabazz Palaces – Lese Majesty
2. Flying Lotus – Youre Dead!
1. Clipping – CLPPNG

20140801_204729

בשנים האחרונות אני לא מרבה להקשיב להיפ הופ ולכן קשה לי לתקף את ההרגשה שהז'אנר כבר הפסיק מזמן לחדש (האמת, אני די משוכנע שאני טועה ובאנדרגראונד היפ-הופ יש התפתחויות רבות). אחד ההרכבים היחידים שבל זאת הצליחו להפתיע אותי בשנים האחרונות היו דת' גריפס המצוינים שהצליחו לרקוח בלילה ייחודית של נויז אימתני עם היפ הופ קטלני. דת' גריפס הספיקו בינתיים להתפרק ומי שנטל מהם את הלפיד הם שלישיה נוספת מהחוף המזרחי העונה לשם קליפינג. גם הפעם מדובר בשני מוזיקאים לבנים ובסולן שחור. אולם, בניגוד לדת' גריפס שהתנפלו על המאזין בכל החזיתות, מציעים קליפינג ניגוד מעניין בין המוזיקה שלא הייתה מביישת להקות אינדסטריאל ותיקות לבין השירה/ראפינג הנינוחה של הסולן. באלבום האחרון והמצוין של ההרכב שיצא בסאב-פופ נשמע השילוב הזה כאילו תרובינג גריסטל משתפים פעולה עם וורן ג'י. לשמחתי שמעתי את האלבום מבוצע במלואו בהופעה חיה שהפכה למסיבת אינדסטריאל-הופ משמחת במיוחד.

סיכום 2014: אלבום המטאל של השנה

Best Metal Albums 2014

5. Electric Wizard – Time To Die
4. Mayhem – Esoteric Warfare
3. Behemoth – The Satanist
2. Twilight -III: Beneath Trident’s Tomb
1. YOB – Clearing the Path to Ascend

אם YOB לא היו מוציאים את אלבומם האחרון השביעי במספר שלהם Neurot (נוירוזיס), כנראה שלא הייתי שומע עליהם לעולם. לשמחתי האכסניה המכובדת יחד עם שם האלבום Clearing The Path Ascend הצליחו לסקרו אותי וגרמו לי להקשיב לאלבום המשובח הזה.
שם האלבום מבטיח לפלס את הנתיב להתעלות, הבטחה קצת מוזרה כשהיא מגיעה מהרכב דום מטאל עם לוק שטני אופייני. האם תכליתן של להקות דומות מהז'אנר אינה להוריד את המאזינים ביגון שאולה? בפועל ארבעת הקטעים הארוכים באלבום מצליחים לממש את ההבטחה ובאמצעות ריפים סלאדג'יים איטיים הם סוללים את הדרך להמראה טרנסנדנטלית אמיתית. אלבום של גאולה דרך הביבים.

סיכום שנת 2014: אלבומי הארכיון הטובים

Best Archival Releases 2014

5 . Fugazi – First Demo
4. Wilco – Alpha Mike Foxtrot
3. John Coltrane – Offering Live at Temple University
2. The Dead C – The Twelfth Spectacle
1. Bardo Pond – Refulgo

לא פעם אני תוהה מדוע הרכבים שונים מחליטים לפתוח את הארכיב שלהם ולהסיר את האבק מעל גבי הקלטות מהעבר. אם ההקלטות הללו לא היו מספיק טובות כדי לראות אור בעבר מדוע הן מספיק טובות כעת? במקרה של בארדו פונד צריכה להתעורר השאלה ההפוכה – מדוע לכל הרוחות חומרי הארכיב של הלהקה נכנסו מלכתחילה לכספות. בשנה האחרונה הוציאו בארדו פונד ארבעה אלבומים שכוללים קטעים מתקליטונים נדירים, חומרים שנגנזו בעבר ואלבומים שנמכרו רק בהופעות. גולת הכותרת מבין ההוצאות הללו היא האלבום הכפול Refulgo המאגד 12 קטעים נדירים של הלהקה משנותיה הראשונות. מדובר אמנם באוסף אך לטעמי הוא עומד בפני עצמו כאלבום לכל דבר. מה שהפתיע אותי באוסף הנהדר הזה הוא לגלות עד כמה הצליל האופייני בארדו פונד היה כל כך מגובש כבר בראשית הדרך. האלבום בא לציין 20 שנות פעילות של בארדו פונד ומאשרר את מעמדה כאחת מלהקות הפסיכדליה הכי טובות של שני העשורים האחרונים.

סיכום שנת 2014: אלבומי הג'אז הטובים

מבחינתי השנה הייתה יוצאת דופן בכל מה שקשור לג'אז ולכן בחרתי לפתוח את פרויקט סיכום השנה שלי ברשימת אלבומים הג'אז הכי טובים ששמעתי ב 2014.

15. Lean Left – Live at Area Sismica
14. Fire! Orchestra – Second Exit
13. Peter Brotzmann and Sonny Sharrock – WHATTHEFUCKDOYOUWANT
12. The Bad Plus – The Rite Of Spring
11. Peter Brotzmann, Jason Adasiewicz, John Edwards & Steve Noble – Mental Shake
10. The Bad Plus -Inevitable Western
9. Ethnic Heritage Ensemble – Black Is Back
8. The Thing with Thurston Moore – Live
7. Pharoah & The Underground – Spiral Mercury
6. Made to Break – Cherchez La Femme
5. Rodrigo Amado – Wire Quartet
4. Selvhenter – Motion of Large Bodies
3. Mary Halvorson, Michael Formanek, Tomas Fujiwara – Thumbscrew
2. Nels Cline Singers – Macroscope
1. Fire! Orchestra – Enter

אחרי אלבום ההופעה שיצא בשנה שעברה החליט חברי פייר להכניס את התזמורת המוגזמת שלהם לאולפן ההקלטות. החשש הראשוני שלי היה שמא הפראיות הנפלאה של האלבום הקודם תרוסן והאולפן יהפוך את ההקלטה למתוזמרת ומופקת מדי. בהאזנה לאנטר מתבדה החשש הזה מהר מאוד. האלבום החדש לא רק שלא נופל מקודמו אלא מתגלה כאחד מאלבומי הג'אז הכי טובים ששמעתי בשנים האחרונות. מאטס גוסטפסון הנפלא ושותפיו משלבים כאן בין מסורות אדירות של תזמורות פרי ג'אז גדולות. כך במרקחת הנהדרת ניתן לזהות השפעות סווינג של הארקסטרה של סאן רא מצד אחד ופריק-אאוטס מחרישי אוזניים מבית מדרשה של תזמורת הגלוב יוניטי מצד שני. מדי פעם אף מבליחים חברי השלישייה השוודית שעומדת בבסיס התזמורת בקטעי נויז אלקטרוני וקראוטרוק . באופן מפתיע כל החגיגה הזאת לא הופכת את האלבום לקקפוני או לבלתי שמיע אלא לכזה שמאזן בוירטואוזיות בין מלודיה לרעש ובין סדר לכאוס.

על הביקור המפתיע בביתו של אהוד בנאי ועל הכנות החתרנית של סאן קיל מון

הבלוג שנחנך בפוסט זה נקרא על שם השיר הפותח את My Father Will Guide Me up a Rope to the Sky, אלבומם המופתי של הסוואנס שיצא בשנת 2010. בחרתי בשם כי הוא מייצג בתמציתיות את אחת מהתיאוריות המופרכות שלי הטוענת שמילים מושרות הן בדרך כלל מיותרות ופוגמות בהנאה (שלי) ממוזיקה. על פי התיאוריה המופרכת, מעגנות המילים את המאזינים במשמעות מאוד ספציפית ומונעות מהם הפלגה על כנפי הדמיון שמוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לאפשר. באמצעות התיאוריה הזאת הצלחתי להסביר לעצמי ולאחרים את הטעם המוזיקלי שלי ובמיוחד את העובדה שאינני מעריץ נלהב של שירים עם מילים בעברית.

אישוש לתיאוריה מצאתי בערב גשום שבו נסעתי ברכבי בדרכי לביתי בר"ג כאשר אני מנווט באמצעות Waze ובמקביל דיסק של אהוד בנאי התנגן ברקע. מהר מאוד מצאתי את עצמי מובל באמצעות הוויז ל"פרדס חנה-כרכור" משם המשכתי ומצאתי את עצמי "עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום", ולבסוף הגעתי "לחדר נעוריו" של בנאי המוכשר. בנאי שסבל מחום גבוה לא אהב את ביקור הפתע שלי ולא האמין לי שהכול באשמת ההנחיות שנמסרו באמצעות הדיסק שלו לווויז הארור.

האירוע הזה כמובן לא התרחש במציאות אבל הוא ממחיש את הטענה שלי – כשאני מקשיב לשיר בעברית החופש שלי לדמיין מוגבל. בשירים באנגלית החופש הזה קצת יותר רחב ולו רק בשל הצורך לתרגם בראש את המילים. ובמוזיקה אינסטרומנטלית המופשטת באופן יחסי ממשמעויות ספציפיות החופש הזה נרחב למדי. אז למה בכל התיאוריה הזאת מופרכת? בגלל אלבומים כמו בנג'י של סאן קיל מון.

את סאן קיל מון של מארק קוזלק הכרתי באופן שטחי לאורך השנים. כבר מימי הרד האוס פיינטרס, נשמעו לי האלבומים של קוזלק כמלנכוליים מדי עבורי, וחמור מזה ככאלה שנותנים משקל כבד מדי למילים. השנה יצא לקוזלק אלבום חדש שזכה לביקורות מהללות ולתשבחות ממספר חברים שאני מעריך את טעמם המוזיקלי. כל אלה שיכנעו אותי לתת לקוזלק הזדמנות נוספת. כבר מההאזנה הראשונה הבנתי שמדובר באלבום יוצא דופן. הבנתי כי מדובר לא רק באלבום של מילים אלא באלבום שמילותיו לא מרפות ממך. הסיפורים שמספר קוזלק בשירים כאילו לקוחים מיומנו האישי. חלק מהשירים מספרים על חוויות מרגשות ובדרך כלל מעציבות כמו נסיעה להלוויה של בת דוד רחוקה או על החשש מהכאב שכרוך בסידור חפציה של אימו של קוזלק לאחר שיגיע יומה. שירים אחרים מתארים מצבים אינטימיים מיניים ואפילו רפואיים שגרמו לי תחושה לא נוחה של אדם המקשיב לדברים שאינם מיועדים לאוזניו.
בכל מקרה, גם בשירים המרגשים וגם באלו המטרידים ניכרת איכות אחת בולטת שהולכת ונעלמת מהמוזיקה של ימינו – כנות. הכנות הזאת התגלתה בהופעה של סאן קיל מון לפני מספר ימים בתל אביב כתכונה העלולה להיות מאיימת ואף אלימה. אולם, בעידן של מוזיקה שאפילו לא מתיימרת לייצג אמת, בתקופה של מוזיקה אירונית ושל שירים עם מילים מעורפלות או/ומגניבות, ובתרבות  שהפכה את הפוליטיקלי קורקט לתו תקן אמנותי, הופכת הכנות לא רק למצרך מבוקש אלא לדעתי גם לאוונגרד חתרני. חתרנות זו מצידה מאפשרת מצידה טווח רחב של רגשות ומחשבות שמוזיקה אינסטרומנטלית תתקשה להעניק למאזינים. בשל הכנות של קוזלק והיכולת שלו לרגש וגם להטריד באמצעות שירי רוק הופך בנג'י  ליצירת אמנות יוצאת דופן ולאלבום שיככב במעלה סיכום השנה שלי שיתפרסם בימים הקרובים.

להמשיך לקרוא