The Oscillation‏ ‏יופיעו בישראל

THE_OSCILLATION_BY_IONA_HODGSON_1301574697_crop_550x375

הרכב הספייס-רוק The Oscillation יגיע בחודש הבא להופעה אחת בישראל. ההופעות החיות של ההרכב, שמרקד על קו התפר בין האגף האלקטרוני של הקראוטרוק לבין הניאו פסיכדליה בנוסח עדות ספייסמן 3, זוכה לביקורות נלהבות ממבקרים ברחבי העולם. במסגרת סיבוב הופעות אירופי יופיע ההרכב גם במרתף האהוב של לבונטין ב -17 בנובמבר. בהופעה צפויה הלהקה לבצע חומרים מאלבומה החדש  Wasted Space שראה אור לפני ימים ספורים.

את The Oscillation יחממו צמד הדיסקו הפסיכדלי Water Knives (יאיר יונה ועופר ביימל) החובקים אף הם אלבום חדש ומסקרן.

על הפקת המופע אחראית "המון ווליום", שהביאה לארץ בשנים האחרונות את The Jesus and Mary Chain, Slowdive, Mojave 3, Follakzoid, , A Place to Bury Strangers, Mercury Rev ועוד. ניתן לקנות כרטיסים כאן.

לאהוב את מה שקורה בלי געגוע: ‏רשמים מערב שירים וסיפורים עם לי רנאלדו / הדס סבירסקי

את הערב של לי רנאלדו "שירים וסיפורים" פתח סרט קצר בו נער המנגן בכינור סולו בתוך תזמורת, לא מצליח לקלוע לצלילים הנכונים בקצב הנכון, ננזף על ידי המורה: "אם אתה רוצה לעשות את זה באמת, תנגן את התווים הנכונים". בפעם השניה הנער שוב לא מצליח, מניח את הקשת, מהסס לרגע ואז קם ממקומו במין אקט ליסה סימפסוני אבל לא יוצא אל העולם בנגינת סקסופון מסחררת אלא מטיח את הכינור חזק ברצפה ומרוצץ אותו ואז רץ החוצה. לאחר מכן כל שנותר הוא לצפות דקות ארוכות בגלן ברנקה הצעיר, מוזיקאי שהיה אחת ההשפעות הראשונות והחשובות על רנאלדו ועל סוניק יות', מנסר את הגיטרה שלו ומוציא ממנה הרבה מאוד רעש דורש התמסרות, כזה שאין בו זכר למה שהם התווים הנכונים.

   הוידאו הזה נתן אות פתיחה מצוין להופעה כולה כי סימן כיוון: האם אנחנו הולכים בעקבות התווים הנכונים או לא, מחפשים הקפדה של נגינה קלאסית בכינור או מחפשים לשבור את המבנים, את התווים, אלו של המוסיקה "המקובעת בזמן", כפי שציטט לי מפי ג'ון קייג' בדפים שהונחו על הכיסאות של הקהל תחת הכותרת "CAGED THOUGHTS". אחר כך בשיחה שהייתה אחרי הסט המוזיקלי היפהפה, כשנשאל האם הוא רואה במה שעושה עבודה או משחק, לי רנאלדו אמר שהוא אוהב לעבוד אבל שזה גם משחק, "מוזיקאים אומרים שהם 'משחקים'" ('play'), והוסיף בחיוך של ילד, "אני הולך לשחק, כמו בארגז החול". ה-CAGED THOUGHTS שהונחו כמו תכניה על הכיסאות היו שיר הלל ל"מוסיקה של עכשיו", לצלילים שמתרחשים כל הזמן מסביב. לי הניח על הכיסאות שלנו את חוסר האהדה של קייג' לחוזר, למקובע בזמן, לרצון לשמוע שוב את מה שנארז בתור חיקוי, סימולקרה של "אז", כדי לנסות שוב לדלות את מה שלא נעתרת לו בפעם הראשונה. מה הטעם, אומר קייג'? לי רנאלדו מסביר שזה הרעיון שמאחורי יצירתו של קייג' 4:33 – כל הזמן ישנם צלילים, זו אינה יצירה שקטה. הוא הביא את הערתו גם על התזמורת של גלן ברנקה ששמע חזרה שלה בשיקגו ב-1982: זו צורה של פשיזם מוזיקלי, הניצוח הזה על תזמורת, המנצח שמחלץ או דולה את המוסיקה מתוך הנגנים. קייג' מבקש להתמסר לחיפוש מוסיקלי שכולו עכשיו, שאינו מכוון אל הקפדנות והדיוק והמקובע והארוז של המבנה הכתוב והידוע, לחיפוש שבו אין שליט דומיננטי, לחיפוש רוחבי של נוף, של זן, של צליל שעכשיו הוא גם רעש.

0

צילום באדיבות מיטל פורת

   לי רנאלדו אמר שהוא נצר את הערותיו של קייג', אפילו שבעצמו אוהב לעשות אלבומים ולנגן אותם שוב ושוב. ובאמת הערב הזה לא היה בכלל ערב של משחק חופשי של פריעת חוקים ופרימת קשרים. זה היה ערב שהבהיר שהיופי של לי רנאלדו הוא בתפר, בבין-לבין, בקשירה שבין המבנה, המוסיקה המקובעת בזמן, הכתובה בתווים או הבנויה כשיר, זו שמחפשת לחזור למה ששמעת ונארז בקופסא ברגע-של-אז, לבין הרעש של ה-noisicians שהוא וחבריו ללהקה הפכו להיות אי שם בתחילת שנות השמונים בניו יורק, הרעש שיודע רק את העכשיו.

   מבנה. כך זה קורה בערב שבנוי קצת כמו קונצרט קלאסי, באולם קונצרטים, עם תכניה על הכיסא, ועם קהל שמאזין ובודק האם סיים את הקטע במתח לפני שהוא מרשה לעצמו למחוא כפיים, כי לי רנאלדו היה מאוד מרוכז במה שעשה על הבמה. אבל אצל לי רנאלדו, למרות שבסך הכל חי חיים די קונבנציונליים כפי שחזר ואמר, המבנה נתון לפירוקו כל הזמן; עצם העניין נע ומתחלף בין הסדירות שלו לבין ההנאה מפירוקו, מה שניתן להבחין בו יותר מכל בתפר ביניהם. בעצם, ההנאה הכי גדולה, כך נדמה, היא לגלות מחדש את המבנה וכך ללמוד על הפירוק שזה עתה התחולל. זה הדבר שלי רנאלדו עושה, שעשה תמיד, גם בסוניק יות' וגם בעידן שאחרי סוניק יות' – להקה שעם כל הנויז שלה אף פעם לא איבדה קשר עם המבנה, תמיד החזירה אליו בדרך כזו או אחרת. וכך ישנם רגעים בהופעה שהשיר מתפרק לתוך סשן רעש מהמם וארוך שאתה חייב כמאזין להיות איתו, להתמסר לו, אבל אז ברגע אחד איזו פריטה מזכירה משהו, האוזן מתעוררת בחזרה, נזכרת איזה יום היום ומי שר מולה, השיר חוזר עם המבנה הידוע שלו, כמו לחזור הביתה לרגע. אחת השאלות שהופנו אליו הסבה את תשומת הלב לכך שהמילה "בית" חוזרת הרבה בשיריו; לי רנאלדו אמר שאוהב להיות בבית, אבל אוהב גם להיות רחוק ממנו ולחזור אליו. אולי זה התנאי שמאפשר לחיות חיים קונבנציונליים בסופו של דבר – לפרק את המבנה על מנת לחזור אליו. לי פתח את הערב בסרט שכולו ניתוץ של "התווים הנכונים", אבל במהלך ההופעה היה עסוק מאוד בדיוק של נגינתו, וכאשר טעה הגניב חיוך של התנצלות והסגיר שלמרות ברנקה ולמרות קייג' ולמרות שהוא noisician, הוא לא עזב את המחשבה על התווים הנכונים.

   מילים. השירים שניגן בהופעה היו מתוך האלבום Electric Trim בו שיתף פעולה שלו עם חברו הסופר ג'ונת'ן לית'ם שכתב יחד איתו חלק מהמילים באלבום. בסשן השאלות איתו סיפר על שיר מתוך האלבום בשם Purloined, "גנוב", שלא נכלל בסט ההופעה. השיר התחיל להירקם סביב כמה שורות, בית שלית'ם העביר לרנאלדו, בו מוזכרים שני סיפורים של אדגר אלן פו. רנאלדו לא הבין את משמעות המילים הכתובות, אבל כשהתחיל לנגן ולשיר אותם פתאום "הן התחילו לומר משהו"; פתאום קיבלו משמעות.

Is there any chance
We could have known better?
Tell tale heart
And the purloined letter
Is there a chance
We could have known from the start?
The stolen note was torn apart

   זה מעניין כי שני הסיפורים האלה של פו, הלב הגלאי והמכתב הגנוב, עוסקים בגילוי האמת החבויה או המוצפנת, האחד בניסיון המשוגע להסתיר גופה ללא הצלחה (היא מתגלה בכל זאת), והשני בניסיון למצוא מכתב גנוב שכל הבלשים המתוחכמים לא מוצאים למרות שהוא מונח ממש לנגד עיניהם, מוצפן. מהי המשמעות שהמילים קיבלו כשהוכנסו לתוך המוסיקה? נראה שזו אינה השאלה החשובה מבחינת רנאלדו, שעונה עם הסיפור הזה לשאלה של חברו ללהקה ת'רסטון מור בשיר Or החותם את האלבום Rather Ripped: מה בא קודם, המוסיקה או המילים? המילים שבאו היו צריכות להמתין למוסיקה כדי לקבל משמעות. ואפשר עוד לשאול על יחסי ההסתרה והגילוי שבין המוסיקה למילים ולמשמעותן אצל רנאלדו; האם זו המוסיקה שגונבת את המילים אל מחוזות של פירוק מבנים וחוקים, או שמא המילים גונבות את התווים רק על מנת שייקרעו מחדש לחתיכות? נראה לי שכאשר שר "the stolen note was torn apart", זה החיפוש איך לשוב ולקשור יחד את הקשרים שנפרמו שחשוב לו – הוא לא חדל לחפש אחר התו הגנוב, ויש לזה משמעות בשבילו.

42194235_1720235098105784_4542544754428084224_o

צילום באדיבות דוד שפיר

מרקם. היה אפשר לחשוב שהשאלה מה הוא חושב על מרקם, טקסטורה, הייתה פתוחה מדי, אבל היא הוציאה מרנאלדו תשובה יפהפיה. סוניק יות' תמיד עסקו במרקם, הוא אמר, בחלקים שונים שפועלים יחד ויוצרים שלם כלשהו. מדובר בחקירה טונאלית, גם אם מנגנים שיר רוק, עסוקים בפיזיקה של איך שני מיתרים רוטטים יחד, באוברטונים, ובאופן שבו החדר מובא לפעולה באמצעות הצלילים. ה-noisician הזה אמר שלא מדובר בלנגן חזק עד כדי כאב, אלא בלחפש איך הצליל והרעש מקפצים ברחבי החדר, ממלאים אותו בדרך מיוחדת ומעירים אותו לחיים. "on a good night, in a good room", אפשר להתחיל לשמוע דברים שאף אחד לא באמת מנגן – אלה החומרים שנמצאים מסביב שפועלים יחד לכדי טקסטורה מסויימת. אולי זה המקום להזכיר את המענה שלו לשאלת ההגעה להופיע בישראל והקריאות של BDS לחרם. רנאלדו התייחס לנושא הזה בעיתונות וגם בדיבורו בערב הזה בצורה חפה מחשיבות עצמית. הוא אמר שלא מצא טיעון טוב מדוע לא לבוא לכאן, שלדעתו אין סיבה לגרוע תרבות ואמנות במקומות של קונפליקט ואי הסכמה, ושאם היה נמנע מלהופיע במדינות שבהן נמצא במחלוקת עם התנהלות הממשלה שלהן, היה מנוע מלהופיע במדינתו שלו. לא נראה שמחיאות הכפיים שעלו מן הקהל ברגע הזה הזיזו לו יותר מדי כי כאמור לא דיבר בשם חשיבותו העצמית כפי שקורה לאחרים המחרימים, שהאפקט של פעולתם הוא בעיקר להאדיר את עצמם באמצעות ההחרמה והגינוי של המדינה שלא מוכנים לתת לה את המתנה של בואם. רנאלדו לא רק דיבר בהקשר הזה; הוא שר. השיר Thrown Over The Wall, האחרון בסט שלו, היה גם גרסה שקיבלה בדיעבד משמעות חדשה. הוא סיפר איך לפני הבחירות בארצות הברית מישהו התבדח שזה יהיה שיר מחאה כנגד טראמפ, זו הייתה בדיחה כי אף אחד לא האמין שטראמפ ינצח. מאז שטראמפ ניצח הוא מנגן את השיר הזה באופן שמדגיש את הפן שבו של מחאה אנטי מלחמתית, כולל אזכורים של סירנות ומסוקים באפקטים שלו, ומזכיר לנו שנותר כפי שהיה: Youth Against Fascism. מוזר לחשוב על זה שאמר שהוא לא רואה את עצמו אמן פוליטי, כאשר המחויבות הפוליטית העדינה ניכרת באופן כה עקבי בפעולה שלו, גם למשל כאשר לאחר שאלות רבות מפי גברים ביקש לשמוע אם יש בקהל נשים שרוצות לדבר. לי רנאלדו הוא הרבה דברים, וכך היה גם הערב הזה. בערב טוב, הריבוי הטקסטוריאלי מביא את החדר כולו לרטוט.

   לא היה בערב הזה שיר אחד אהוב מהרפרטואר של סוניק יות', כזה שנועד להרגיע את הצימאון והגעגועים של הקהל. למעריצי סוניק יות' שגדשו את האולם רנאלדו נתן הצצה ליצירה ולחיים של אמן שלמרות שהוא מזדקן הוא נשאר youth גם בלי הלהקה. לענות לציפיות זה לא מה שמעניין אותו, עם הנחמדות והאדיבות שמהן נתן הרבה. בכך עקב אחר ההמלצה של עצמו למוסיקאים בתחילת דרכם: פשוט תמצאו משהו שאתם רוצים לעשות, ותדבקו בו. אהבתי את לי רנאלדו על כך שהוא עושה את אותו הדבר בלי להביט לאחור, אותו הדבר שכל הזמן מתחדש עם החקירה שלו בין הזמנים והגאויות, לא קופא ולא מתקבע. אהבתי אותו על כך שנוסטלגיה ארוזה בקופסאות קרטון לא מעניינת אותו, אלא רק מה שחי מתוך העבר ומוליך אותו הלאה. במובן הזה, אפילו שהצהיר על עצמו שאוהב לחזור שוב ושוב, הוא לא כל כך רחוק מההעדפה של קייג' למוסיקה של NOW. הוא הראה לנו איך אפשר לאהוב את מה שקורה בלי געגוע, והוכיח בזה שהוא הרבה יותר מתקדם מאיתנו.

הדס סבירסקי היא פסיכולוגית קלינית שעוסקת בפסיכואנליזה לאקאניאנית.

לי רנאלדו יופיע בישראל!‏

אני לא יכול לחשוב על סיבה טובה יותר להעיר את הבלוג מתרדמתו. הסתיו הקרוב יביא עימו הופעה שמרגשת אותי במיוחד. לי רנאלדו יופיע ב -20.9 במרכז עינב בתל אביב. רנאלדו הוא סינגר-סונגווריטר, סופר, אמן ויזואלי ויוצר סרטים אך ידוע בעיקר כמייסד וכגיטריסט של הלהקה האהובה ביותר עליי אי פעם – Sonic Youth. בשנת 1981 חבר רנאלדו לתרסטון מור ולקים גורדון כדי להקים את הלהקה שבמשך שלושים שנה עמדה בחזית הרוק הניסיוני בניו יורק ובכלל. במשך השנים הללו, התעלל רנאלדו בגיטרות החשמליות שנקלעו לידיו. בעזרת מקדחות, מברגים ושאר כלי משחית הרחיב רנאלדו את אפשרויות הביטוי של הגיטרה החשמלית. הסאונד הייחודי של הגיטרות של סוניק יות' הפכו את רנאלדו ואת מור לאחד מצמדי הגיטריסטים המשפיעים בהיסטוריה של הרוק, כשבין הלהקות שחבות להם לא מעט ניתן לציין את נירוונה, פייבמנט, פולבו, בלונד רדהד ועוד רבים וטובים. ההשפעה האדירה של רנאלדו ומור אף הובילה את המגזין ספין להכתיר את השניים כגיטריסטים הטובים ביותר בכל הזמנים.

0

עם פירוקה של להקת האם בשנת 2011, התפנה רנאלדו לטפח את קריית הסולו שלו. למרבה ההפתעה באלבומי הסולו האחרונים שלו זנח רנאלדו את מוזיקת הנויז והאוונגרד שאפיינה את עשרות הפרויקטים הצדדים שלו מחוץ לסוניק יות'. באלבומיו האחרונים הציג רנאלדו את יכולתיו כסינגר סונגווריטר שמשופע מהרכבים כמו הביטלס, ניל יאנג והגרייטפול דד. האלבומים הללו שנעים בין רוק אמריקני סוחף בסגנון עדות הקרייזי הורס (Last Night on Earth, 2013) לבין רוק- פופ אולפני מתוזמר (Electric Trim, 2017), איפשרו לרנאלדו להציג לראווה את קולו הערב, שלי לפחות מזכיר במשהו את קולו הנהדר של מייקל סטייפ מ R.E.M.

בהופעה בישראל צפוי רנאלדו לבצע בפנינו שירים מאלבומיו האחרונים בליווי גיטרות חשמליות ואקוסטיות. בנוסף לכך, יכלול הערב האינטימי סשן של שאלות ותשובות, הקרנת סרטים קצרים שיצר רנאלדו וסיפורים משנותיו הראשונות בניו יורק ומהקריירה הארוכה ומופלאה שלו בסוניק יות'.

 מי שאחראי על הגשמת החלום האישי שלי הם החברים הכי ותיקים שלי כוכבית ומיקי מ  Untitled Productions והחברה הכי חדשה שלי, יעל מרגלית מהמון ווליום. לשלושתם אני מקדיש את אחד השירים היפים ביותר שכתב לי רנאלדו.

כרטיסים להופעה ניתן לרכוש כאן. ככל הידוע לי, יוצעו למכירה פחות מ-300 כרטיסים אז כדאי לכם להזדרז.

סקוט קלי (Neurosis) יופיע בישראל!

Scott_Kelly_2012_paris1+ישנם שני אנשים העונים לשם סקוט קלי ושעשו היסטוריה. הראשון הוא אסטרונאוט מניו ג'רזי, השני מוזיקאי מאוקלנד קליפורניה. הראשון שבר את השיא האמריקאי לשהייה רצופה בחלל לאחר ששהה 340 ימים ברציפות מחוץ לאטמוספירה, השני ייסד עם חבריו את אחת מלהקות הרוק שפערו את החור הכי גדול באטמוספירה. הראשון יצא לאחרונה לגמלאות מנאס"א, השני יגיע בקרוב להופעה משמחת בישראל!

בשישה בפברואר, צפויים Cold King ו-Auris Media להנחית במרתף של לבונטין 7 את סקוט קלי. קלי הוא הסולן ואחד משלושת המייסדים של להקת האוונגרד מטאל האמריקאית – Neurosis. מאז אמצע שנות השמונים ועד ימינו, ריסקו קלי וחבריו ללהקה את הגבולות הנוקשים בין מוזיקת המטאל לבין המוזיקה האקספרינמטלית. בתריסר האלבומים שהוציאה נוירוזיס נפתח צוהר להתפתחותן של סוגות מוזיקליות חדשות ומרתקות כמו הפוסט-מטאל והסלאדג'-מטאל. בנוסף ליצירות המשפיעות והחשובות במסגרת להקת האם, הוציא קלי בן ה-50 שני אלבומי סולו ושורה של שיתופי פעולה ופרויקטים צדדים שנעים על הטווח הבלתי אפשרי בין פאנק בועט לאמביאנט אטמוספרי (יש אמביאנט מסוג אחר?).

לארץ יגיע קלי כשהוא חמוש בגיטרה אקוסטית ובקולו האפל והמאיים. בהופעה צפוי קלי לבצע, יחד עם ג'ון ג'דקינס (גיטרה חשמלית/פדאל סטיל או בנג'ו), שירים מהרפרטואר שלו כסינגר-סונגרייטר. לאחר שראיתי את קלי עם נוירוזיס לפני מספר שנים ברור לי שאת ההופעה הקרובה אסור להחמיץ. גשם כבד הולך לרדת על תל אביב בפבראר הקרוב. כדאי לכם להיות שם כשזה יקרה.

פוסט אורח: כל דבר יכול להיות מוזיקה עם סייקיק טי־וי

לפני כשנתיים הגיעו חברי הטובים כוכבית ומיקי קלאר למסקנה שרק אם הם יעשו מעשה הם יזכו לראות את האמנים האהובים עליהם על הבמה בארץ. לשם כך הם הקימו חברת הפקות צנועה בשם UN-TITLED Productions. החברה הביאה בשנה שעברה את מכאנו ההולנדים לצמד הופעות בלתי נשכחות. ההצלחה של ההופעות הללו דירבנה את החברים לעלות מדרגה ולהביא לארץ את אגדת האינדסטריאל/אסיד/פסיכדליה/אקספרימנטל Psychic TV . לכבוד ההופעה שתתקיים במועדון הבארבי ב 24.3.2015 (כרטיסים כאן) ביקשתי ממיקי לכתוב על המשמעות של הלהקה עבורו.

unnamedמיקי:

כילד שרק החל להתעניין במוסיקה, המפגש עם Psychic TV היה מטלטל. מצד אחד רק התחלתי לשמוע אמנים קצת פחות מיינסטרימים (הרבה הרבה David Bowie ו–The Cure) והמוסיקה שלהם קצת הרתיעה והלחיצה אותי. זה היה קיצוני מדי, זה היה פרוע, זה היה חתרני. מצד שני הם דיברו אלי בכל כך הרבה רבדים שפשוט לא יכולתי להתעלם, ולאט לאט נשאבתי לתוך הטרוף שלהם. כמו רבים אחרים בוודאי, גם אני חלמתי בסתר ליבי להיות מוסיקאי. והם גרמו לי להאמין שאני יכול. שכל אחד יכול!

ההנחה הזאת, "שכל אחד יכול ליצור מוסיקה", בנאלית ככל שתהיה, הציתה את דמיוני, וגרמה לי בדיעבד להתעמק ולחקור את התחום. בשורות הבאות אבקש להמחיש כיצד Psychic TV הפכה את ההנחה התיאורטית הזו למוסיקה נפלאה שהפכה לחלק בלתי נפרד ממני, השפיעה על התבגרותי ועיצבה את אופיי.
בשנת 1969 נשרו Neil Andrew Megson שמאוחר יותר נודע בכינוי Genesis Breyer P-Orridge
וחבריו מהאוניברסיטה בצפון אנגליה ותפסו טרמפים ללונדון. שם הם הצטרפו לקבוצת תאטרון רחוב נסיונית בשם Exploding Galaxy שעסקה בעיקר במיצגי רחוב ביזאריים שכללו עירום ואקטים קיצוניים, אך לא כללו מוסיקה. בראשית 1970 הם פרשו מהקבוצה והקימו קבוצה חדשה בשם Coum Transmissions שעדיין עסקה בהופעות רחוב אך הפעם בשילוב מוסיקה. הרעיון המרכזי של הקבוצה היה, שכל אחד יכול ליצור מוסיקה, בין אם הוא מודע לכך או לא. הם יצאו מנקודת הנחה שבכל אחד מאיתנו חבוי אלמנט "גאוני". לשיטתם כלי מוסיקלי הוא רק מכשיר שעושה קולות ורעשים ולכן כל מה שמייצר סאונד נחשב לכלי נגינה וכל מי שגורם למכשיר ליצור סאונד הוא מוסיקאי. לטענתם לא היה צורך לדעת וללמוד את "הדרך הנכונה" לנגן, הם אף ראו בכך יתרון. כך הוסרו הכבלים מתבניות קבועות וניתן היה ליצור (אפילו בטעות) משהו ייחודי ושונה באמת.
הגישה הבסיסית שלהם הייתה שלא ניתן לעשות טעויות, ניתן רק לעשות וליצור דברים שימצאו או לא ימצאו חן בעיני אנשים אחרים, וזה נכון לגבי כל דבר בחיים.
במהלך שנות ה-70 המוקדמות הם החלו לגלות עניין הולך וגובר בלהפוך ללהקה של ממש והחליטו לקרוא לעצמם Throbbing Gristle ("הסחוס הפועם"). בהתאם לגישתם ש"הכל יכול להיות מוסיקה" הם השתמשו בכלים ישנים ושבורים שאספו, ויצרו מהם מהפיכה של ממש.


Genesis P-Orridge – הוסיף לגיטרת בס ישנה חלקים של גיטרה חשמלית ובעזרת סגנון נגינה אגרסיבי ולא קונבנציונלי, שינה לעד את הדרך בה ניגנו עד אז בגיטרת בס.
Chris Carter – בנה בעצמו מעין סינתיסייזר מודולים ענק.
Peter Christopherson (סליזי) – פירק 6 ווקמנים חדשים (שנחשבו אז לשיא הטכנולוגיה) והרכיב אותם מחדש מחוברים למקלדת, ויצר למעשה את הסמפלר הראשון בעזרתו הקליט רעשי רחוב, שיחות חולין, צקצוקי מכונות וכו'.
Cosey – קנתה גיטרה זולה שהייתה כבדה לה, ולאחר שניסרו לה את חלקי העץ המיותרים התקבלה גיטרה חדשנית ודקה, כמעט חסרת תיבת תהודה, ובעלת סאונד ומראה ייחודיים.
חידוש נוסף של TG היה העדר מתופף. הם חשו שלהקות רוק היו במעין מלכודת מאחר וכל המתופפים עבדו לפי נוסחאות מערביות קבועות שהם התחנכו לפיהן, ולכן כולם נשמעו להם אותו הדבר. ובכלל – מדוע לעשות משהו שכבר נעשה? למה לא לעשות משהו אחר?
ניתן בקלות לחשוב שהרעיון שכל אחד יכול ליצור מוסיקה הוא בעצם דרכם של העצלנים והבינוניים לתרץ את חוסר כישרונם ולהכשיר למעשה את הדרך ה"קלה" שבחרו ולתת למכונה לנגן במקומם. אנשים לא מבינים לכמה שעות עבודה סזיפית נדרשו חברי TG כדי ליצור ולהמציא את מה שנקרא היום Industrial Sound . מתחילת 1975 ועד ראשית שנות ה-80 נפגשו החברים לאורך כל סוף השבוע במחסן ישן שהפכו לאולפן מאולתר שנקרא "Death Factory" ופשוט ניגנו, שעות על גבי שעות, וכשחזרו הביתה, עברו על כל ההקלטות עד שמצאו חלקים וסאונדים שמצאו חן בעניהם וחזרו למחרת לאולפן וניסו לשכלל אותם.
הם הושפעו מאוד מהטקסטים של William S. Burroughs וה- Velvet Underground ולקחו אותם צעד אחד קדימה, במקום לכתוב על חיי הרחוב היום יומיים הם החלו לכתוב על תרבות המחתרת האפלה בעיר התחתית של לונדון והחלו לעסוק בנושאי טאבו והתנהגות אנושית חריגה. דוגמה טובה לכך הוא השיר Very Friendly שמספר על זוג רוצחים שזעזע את אנגליה בשנות ה-60 המוקדמות.


TG פתחו למעשה את השער לכל האמנים שבאו אחריהם מבחינה טקסטואלית. מנקודה זו ואילך אמנים יכלו לעסוק בכל נושא שהוא, מעכשיו אין שום גבולות, ניתן לכתוב על הכל, ניתן לשיר על הכל, ניתן לספר הכל. אין מחסומים, אין מגבלות, אין עכבות.
ג'נסיס וחבריו יצרו למעשה עולם חדש שלא היה קיים לפני כן.
Psychic TV שג'נסיס הקים על חורבות TG המשיכה בדיוק משם. הלהקה התעסקה כמעט בכל ז'אנר מוסיקלי, מפאנק ואינדסטריאל עד לאסיד וטכנו, והקפידה תמיד לשבור טבואים, ולהיות חדשנית וחתרנית.
הם היו בין הראשונים לשלב וידאו-ארט בהופעותיהם החיות, וכפי שאמר ג'נסיס באחד הראיונות איתו- "Psychic TV is a video group who does music unlike a music group which makes music videos"
גם בגילגולה הנוכחי, השלישי במספר, ממשיכה Psychic TV בדרכה הלא קונבנציונלית לאתגר את קהל מעריציה מבחינה טקסטואלית, מוזיקלית וויזואלית.


העובדה שיש לי חלק בהבאתם להופעה בישראל היא לא פחות מהגשמת חלום עבורי. ממש כפי שהם טענו שכל אחד יכול ליצור מוזיקה, מסתבר שכל אחד גם יכול להגשים את חלומותיו. אני מזמין אתכם לקחת חלק בהגשמת החלום שלי ולבוא לראות ולשמוע את PTV בהופעה בבארבי ב- 24.3.15.

PTV 2

וולף אייז ימיסו את אטמי האוזניים שלכם

Credit: Doug Coombes

בעוד כשבועיים תנחת בארץ מפלצת האינדסטריאל-נויז Wolf Eyes. ההרכב המשובח – שהקליט למעלה ממאה אלבומים (חלקם בלייבלים Hanson Records ו- American Tapes של חברי הלהקה), חימם אמנים כמו סוניק יות' ואנדרו וו. קיי ואפילו הוזמן לנגן בלולפלוזה – יופיע בחיפה, בירושלים ובתל אביב. וולף אייז הוקמו בשלהי האלף הקודם על ידי נייט יאנג (שהופיע בארץ בשנה שעברה), ג'ון אולסון, וארון דילאווי. האחרון עזב את הלהקה לאחר שזו הפכה להיות להקת הנויז הראשונה אי פעם המוחתמת בחברת תקליטים גדולה (סאב-פופ) בה יצא האלבום האדיר Burned Mind.

בשנת 2006 הוציאה הלהקה אלבום נוסף בסאב-פופ כשהפעם מייק קונליי מ- Hair Police החליף את דילאויי. באותה שנה הצלחתי לראות את הלהקה במיינהד, בריטניה. ההופעה זכורה לי כמפתיעה במיוחד. ראשית הופתעתי לגלות שג'ון אולסון ניגן בהופעה על סקסופון והסתבר לי שהוא נגן פרי ג'אז מהשורה הראשונה (בצד השמאלי שלה). מלבד זאת עיקר ההפתעה נבעה מהעובדה שהיה ממש כיף! נראה שציפיתי לראות הרכב נויז עגמומי וחמור סבר אך בפועל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אנשים מחייכים בהופעת נויז, שלפרקים נראתה כמו מסיבה פרועה במיוחד. שמועות עקשניות טוענות שהמסיבה נמשכה עד אור הבוקר גם בבקתה שבה לנו חברי הלהקה (ושכנראה אף אחד אחר לא יכל ללון בה לאחר מכן). בראיון שפורסם ב The Wire, הבהיר אולסון שהעליצות שחוויתי בהופעה איננה מקרית :

"We're trying to bring the good times to the noise, totally. There's a really good vibe going on right now, where it's a bunch of kids who want to have fun but want to listen to interesting music."

img_4805

מעריצה ישראלית חיננית מחכה בסבלנות להופעה במיינהד

שלישיה חיננית ממישיגן מופיעה במיינהד

למרות שבשנת 2013 עזב קונלי את הלהקה ובמקומו הצטרף ג'ים באליג'ו להרכב, גם קונלי וגם דילאווי תרמו לאלבום No Answer: Lower Floors שייצא בלייבל De Stijl. את הליינאפ הזה של הלהקה ראיתי בקיץ האחרון בקטוביץ', פולין. זה מה שכתבתי על ההופעה שלהם בסיכום השנה שלי:

"הדבר הראשון כשעשיתי לאחר חזרתי מהפסטיבל בפולין היה לבדוק ביוטיוב אם אין תיעוד שלי בתוך הקהל בהופעה של וולף אייז. לשמחתי הקליפים ביוטיוב התמקדו בלהקה ולא בי אחרת הייתי צריך לספק הסברים לרשויות בריאות הנפש בישראל. את וולף אייז ראיתי לראשונה ב- 2006 וכבר אז היה מדובר באחר הדברים הכי פסיכיים שעלו על במה. הפעם הלהקה עלתה עם גיטריסט חדש והכאוס היה מוחלט. לא ברור לי באילו חומרים אסורים השתמשו חברי הלהקה אבל הנויז/מטאל/טריפ שהם ניפקו חלחל לעבר הקהל וגרם לי לפחות לנזק מוחי בלתי הפיך. לשמחתי הלהקה הכריזה זה עתה על שתי הופעות בישראל. ממליץ לכם לא להחמיץ ובהקדם האפשרי להזמין כרטיסים להופעה ולתור במכון האשפוז הפסיכיאטרי הקרוב למקום מגוריכם."

וולף אייז בועידת קטוביץ'

20140802_014416

וולף אייז בועידת קטוביץ'

  

הנה טעימה ממה שצפוי בהופעות:

על החימום בחיפה יהיו אמונים bARBARA הרכב הגריינד/דום/נויז/קור הקטלני שלצידו לייטניג בולט נשמעים כמו הוויט סטרייפס. העובדה שהם יחלקו במה אחת עם וולף אייז מבטיחה מהומה שלא נראתה בחיפה מאז מאורעות וואדי סאלבי (או לפחות מאז שזאהי ארמלי איים לעבור להפועל ת"א).

את ההופעות בירושלים ובתל אביב בארץ יחממו ליטרשפיך האדירים- לטעמי מההרכבים הישראלים המאתגרים והמרתקים בסביבה שבקרוב צפויים להוציא אלבום חדש.

פטר ברוצמן ופול נילסן-לאב יופיעו בישראל!

חדשות נהדרות! פטר ברוצמן הגדול, אחד ממענקי הפרי-ג'אז האירופי ב-50 השנים האחרונות ואחד מהמוזיקאים האהובים עליי, חוזר להופעה נוספת בארץ. ברוצמן הופיע בארץ בעבר מספר פעמים. ב-2007 הופיע ברוצמן עם הרכב נהדר שכלל את ג'ו מקפיי, קנט קסלר, והמתופף מייקל זראנג. בהמשך אותה שנה חזר ברוצמן לארץ עם ה- Full Blast Trio האימתניים. אותו הרכב שב לארץ גם ב-2009. ההופעות הללו, שכל אחת מהן הייתה לא פחות מפנומנלית, הציגו את מגוון היכולות המוזיקליות של פטר הגדול, ובמיוחד את היכולת הפנטסטית שלו לשלב מוזיקה לירית ונוגעת ללב יחד עם הפצצות סאונד שיכולות לגרום להרכבי בלאק מטאל להסמיק מבושה.
PeterAndPaalBiggerColorByZigaKoritnik

הפעם יצטרף אל ברוצמן לא פחות מאשר פול נילסן-לאב. נילסן-לאב הנורווגי, המוכר לרבים כמתופף האדיר של The Thing, הוא אחד המוזיקאים הפוריים והמעניינים בסצנת המוזיקה החופשית באירופה בשנים האחרונות. שיתופי הפעולה שנערכים במגוון ז'אנרים עם מיטב המוזיקאים – החל בג'אז הסוחף של קן ואנדרמרק, דרך האוונט רוק של חברי The Ex ועד המוזיקה הניסיונית של אוטומו יושיהידה ו- Lasse Marhaug.

נילסן-לאב הוא שותף ותיק של ברוצמן ואחד המתופפים היחידים שיכולים לעמוד באינטנסיביות של "מאשין גאן". אני מקווה שגם הקירות של לבונטין 7 יכולו לעמוד באתגר ב 30.3.15.

LOW בדרך לארץ

 

1795229_315823348614014_2300585991930350151_o

השנה האזרחית החדשה נפתחת בבשורות טובות. LOW, שלישיית הסלואו קור ממינסוטה, חוזרת לארץ ותופיע בבארבי בסוף ינואר. עליי להודות כי לאחר הביקור הקודם של הלהקה במחוזותינו נותרתי מעט מסוייג. משהו בהופעה ההיא נשמע לי סטרילי מדי ונאמן מדי לביצועים המוקלטים באלבומים הנפלאים של הלהקה. למרות ההסתייגויות, ההופעה זכורה לי לטובה ולא רק בגלל שחברי הלהקה שעו לקריאה שלי מהקהל והסכימו לבצע בהדרן את אחד השירים הכי יפים שלהם (שיר שאם שרה לילדה בתקווה שהוא לא יגדל מהר כל כך).

20131122_235818

לואו מנגנים רק בשבילי (ובשביל כאלף מעריצים נוספים שעומדים מאחוריי) בקיימבר סאנדס, אנגליה 2013.

לבינתיים הספקתי לראות את הלהקה בעוד מספר הופעות בהן הסתבר לי שלואו היא לא רק להקת אולפן משובחת אלא כזו שיודעת לתת ערך מוזיקלי מוסף גם על הבמה. באותה תקופה המשיכה הלהקה להוציא אלבומים יפהפיים ונוגעים ללב. האחרון שבהם, The Invisible Way שיצא בשנת 2013, מוצלח במיוחד. אם גם הפעם יתמזל מזלי, ינגנו חברי ההרכב את Just Make It Stop הלקוח מהאלבום הזה, שיר שמבחינתי אי אפשר לעמוד בפניו.

סיכום שנת 2014: ההופעות הטובות

Best Concerts 2014
35. Wax Magnetic with Ofir Bachmutsky and Alex Drool – Tectonics Festival, Levontin 7
34. Quilt – BiNuu, Berlin, Germany
33. The Paranoid Critical Revolution – Off Festival, Katowice
32. The Crimson ProjeKCt – Heychal Hatarbut, Tel Aviv
31. Fred Lonberg-Holm, Ståle Solberg and Assif Tsahar Trio – Tectonics Festival, Levontin 7, Tel Aviv
30. Secret Chiefs 3 – Barby, Tel Aviv
29. Tim Hodgkinson and Eran Sachs – Tectonics Festival, Levontin 7, Tel Aviv
28. Andrew W.K. – Off Festival, Katowice
27. Michael Rother – Off Festival, Katowice
26. Nils Farm – Pasaz, Tel Aviv
25. The Notwist – Off Festival, Katowice
24. Yuck – Barby, Tel Aviv
23. The Residents – Barby, Tel Aviv
22. Cerebral Ballzy – Off Festival, Katowice
21. Bo Ningen – Off Festival, Katowice
20. Deafheaven – Off Festival, Katowice
19. The War on Drugs – BiNuu, Berlin
18. Mujahideen – Levontin 7, Tel Aviv
17. Kretzmer/Sarid /Ran/Elisha – Levontin 7, Tel Aviv
16. The Jesus and Mary Chain – Off Festival, Katowice
15. M. Ward – Gesher Theater, Jaffa
14. Neutral Milk Hotel – Off Festival, Katowice
13. Sun Kill Moon – Barby, Tel Aviv, Israel
12. 65Daysofstatic – Off Festival, Katowice
11. Ahuva Ozeri – Zappa, Tel Aviv
10. Glenn Branca – Off Festival, Katowice
9. Die Nerven – Levontin 7, Tel Aviv
8. Merkabah – Off Festival, Katowice
7. Clipping. – Off Festival, Katowice
6. Nisennenmondai – Off Festival, Katowice

5. Oranssi Pazuzu – Off Festival, Katowice

להופעה של ההרכב הפיני אורנזי פזאוזאו (השד הכתום האחראי על הצבע של האנרגיה הקוסמית!) הגעתי ללא היכרות מוקדמת עם הלהקה. אחרי מספר דקות הרגשתי כמעריץ וותיק ואדוק שבזבז יותר מדי זמן וכסף במכון קעקועים מטונף בפרברי הלסינקי. הלהקה ניגנה מוזיקה ששילבה בין בלאק מטאל מהאגף היותר פסיכדלי שלו יחד עם מקצבי קראוטרוק רפטטיביים שהעיפו אותי אל על.

4. The Rolling Stones – Park Hayarkon, Tel Aviv

היה צפוף, הייתי קצת חולה, היה חם מדי, עמדנו די רחוק מהבמה. למרות הכול, כנראה ששום דבר לא היה יכול לפגום בחוויה האדירה של צפייה בשרשרת להיטים של הסטונס בצוותא עם עוד עשרות אלפי מעריצים נלהבים. לא זוכר מדי יצאתי כל כך צרוד מהופעה.

3. Wolf Eyes – Off Festival, Katowice

הדבר הראשון כשעשיתי לאחר חזרתי מהפסטיבל בפולין היה לבדוק ביוטיוב אם אין תיעוד שלי בתוך הקהל בהופעה של וולף אייז. לשמחתי הקליפים ביוטיוב התמקדו בלהקה ולא בי אחרת הייתי צריך לספק הסברים לרשויות בריאות הנפש בישראל. את וולף אייז ראיתי לראשונה ב- 2006 וכבר אז היה מדובר באחר הדברים הכי פסיכיים שעלו על במה. הפעם הלהקה עלתה עם גיטריסט חדש והכאוס היה מוחלט. לא ברור לי באילו חומרים אסורים השתמשו חברי הלהקה אבל הנויז/מטאל/טריפ שהם ניפקו חלחל לעבר הקהל וגרם לי לפחות לנזק מוחי בלתי הפיך. לשמחתי הלהקה הכריזה זה עתה על שתי הופעות בישראל. ממליץ לכם לא להחמיץ ובהקדם האפשרי להזמין כרטיסים להופעה ולתור במכון האשפוז הפסיכיאטרי הקרוב למקום מגוריכם.

20140802_014416

2. Earth – Evangelical Church, Katowice

הקונספט של הופעות רוק בכנסיות תמיד היה נראה לי מוזר. מה בין הזוהמה של הרוק לבין הקדושה הסטרילית של הכנסייה? בקיץ הזדמן לי לצפות בהופעה של ארת' בכנסייה מפוארת בקטוביץ' ונדמה היה לי שאין שידוך מוצלח מזה. מבנה הכנסייה אפשר תהודה פנטסטית לסאונד רחב היריעה של ארת'. דילן קרלסון וחבריו ניגנו מצידם גרסאות אינסטרומנטליות שמימיות של השירים מהאלבום האחרון, גירסאות שיכלו לשכנע בני כל דת להמיר את אמונתם. על כל החוויה הנשגבת ניצחה אדריאן דיוויס המתופפת. התיפוף שלה היה רב עוצמה אבל כל כך איטי עד שהרגשתי שהזמן עצר מלכת ושבכל רגע ישו אמור לרדת אלינו כדי לייסד את מלכות השמיים עלי אדמות.
ATP-at-OFF-3

1. Thurston Moore – Westgermany, Berlin

תרסטון מור הוא כנראה האמן הכי האהוב עליי אין פעם. לאורך השנים זכיתי לראות אותו פעמים רבות מספור. ראיתי אותו בהופעות רבות של סוניק יות' זצ"ל, עם צ'לסי לייט מובינג, בהופעות נויז ובהופעות פרי ג'אז, בפורמטים של ביג באנד ובהופעות סולו. חלק מההופעות האלה היה בלתי נשכח וחלק אחר היה נשכח מאוד אבל בכל מקרה תרסטון היה שם במלא חיוניותו ושמחת החיים שלו. בשנת 2013 שבתי לראות את תרסטון בשלוש הופעות שונות בבריטניה והיה ניכר שמשהו השתנה. ההופעות עדיין היו מרשימות אבל, ככל הנראה, הבעיות בחייו האישיים של תרסטון נתנו את אותותיהן. גיבור הגיטרה שלי נראה לפתע מעט כבוי ושבור.
מספר חודשים לאחר מכן נסעתי להופעה של מור, הפעם בברלין. כיוון שזו הייתה הופעת סולו ציפיתי לסט של אימפרוביציה ונויז. להפתעתי תרסטון הגיע להופעה, שהתקיימה בחדרון קטנטן ולא ממוזג, כשהוא אוחז בצרור דפים בידיו. הסתבר שמור בחר לנסות עלינו גרסאות ראשוניות של השירים שהוא כתב לאלבומו החדש The Best Day. הביצועים היפיפיים של השירים היו ארוכים, מפותלים ועמוסי אנרגיה ופידבק. בסוף הסט המיוזע ירד תרסטון מהבמה הקטנטנה והשתחל בינינו עם הגיטרה לפריק אאוט של נויז מענג. תרסטון עצמו היה במצב רוח מרומם במיוחד ולא היה קשה לראות שהוא פתח פרק חדש ומאושר בחייו. אני שמח שהייתי שם כדי לקחת חלק קטן גם בפרק זה.

20140521_224651

וגם אחרי ההופעה היה די נחמד 🙂

20140521_232729