יפה בוורוד: אריאל פינק בדרך לארץ

באיזה עשור עשו את המוזיקה הכי טובה? השאלה הנצחית הזו מזינה אין סוף ויכוחים בין חובבי מוזיקה. יש הסבורים כי מדובר בסיקסטיז, אחרים יטענו בלהט כי מדובר בסבנטיז (והם צודקים) ותמהוניים עם אייליינר יישבעו בשם האייטיז. בוויכוחים מסוג זה אני אוהב לענות כי העשור הנוכחי הוא הטוב ביותר ולו רק כדי לגרום לבר פלוגתא שלי להרגיש קצת לא מעודכן ולהתבייש באוסף אלבומי הפינק פלויד שלו.

כנראה שלא ניתן להכריע ויכוחים כאלה אבל כשזה מגיע למוזיקת פופ אני מוכן לחרף את נפשי ולקבוע שהמחצית הראשונה של האייטיז הייתה תור הזהב של מוזיקת המצעדים. האיכות של הפופ מאותה תקופה נבעה לטעמי מהטישטוש היחסי שהיה קיים בין מוזיקה "איכותית" ו"רצינית" לבין מוזיקה פופולרית. להקות כמו דוראן דוראן, פוליס, אדם אנט, מדנס ורבות אחרות השתמשו בלהט וברעיונות של זרמים כמו הפאנק, הסקא, הגלאם רוק וכד' כדי לייצר אין סוף להיטים שכיכבו במצעדי הפזמונים. מסיבות כלכליות, פוליטיות, חברתיות וטכנולוגיות, התפוגגה החגיגה הצבעונית הזו במחצית השניה של העשור (סטוק, אייטקן וווטרמן, אני מסתכל עליכם) ומצעדי הפזמונים נכבשו על ידי מוזיקת פופ מהונדסת ומופקת להפליא אך ברוב המקרים משעממת חסרת השראה.

circus ariel pink IIIציינתי כי מדובר ברוב המקרים משום שמדי פעם מצליחים הרכביי פופ עכשוויים לחרוג מהקונוונציות של הפופ המתועש. אחד מהבולטים בהם הוא אריאל פינק האמריקאי. פינק האמריקאי זוכה להיות מקוטלג בז'אנרים כמו לואו פיי ואינדי, אך לטעמי, בסופו של יום, המוזיקה שלו היא פופ מהסוג המשובח ביותר. הפופ של פינק אולי לא כובש את המיינסטרים כמו שעשו קודמיו באייטיז אך זה רק מעיד על מצב תעשיית המוזיקה המתקשה לעכל יצירתיות שאיננה מעוצבת במסגרת השבלונות המוכרות והמוכרות. באלבומיו מציע פינק מרקחת ססגונית של מלנכוליה קלה עם בדיחות דעת משובבת שבעולם מתוקן הייתה צריכה לעטר כל פלייליסט שמכבד את עצמו. הכישרון של פינק לכתוב לחנים קליטים ומתוחכמים מצליח לטעמי לטשטש, בדיוק כמו בתחילת האייטיז, את הגבולות בין "גבוה" ל"נמוך" ובין אליטיסטי לפופולארי ולהזכיר ששום דבר לא יכול לנצח שירי פופ טובים. לשמחתי, נוכל ליהנות מהפופ הנהדר של פינק בהופעה שתתקיים בחודש יוני בבארבי (כרטיסים) במסגרת סיבוב הופעות לקידום אלבומו הכפול החדש "פום פום".

פוסט אורח: כל דבר יכול להיות מוזיקה עם סייקיק טי־וי

לפני כשנתיים הגיעו חברי הטובים כוכבית ומיקי קלאר למסקנה שרק אם הם יעשו מעשה הם יזכו לראות את האמנים האהובים עליהם על הבמה בארץ. לשם כך הם הקימו חברת הפקות צנועה בשם UN-TITLED Productions. החברה הביאה בשנה שעברה את מכאנו ההולנדים לצמד הופעות בלתי נשכחות. ההצלחה של ההופעות הללו דירבנה את החברים לעלות מדרגה ולהביא לארץ את אגדת האינדסטריאל/אסיד/פסיכדליה/אקספרימנטל Psychic TV . לכבוד ההופעה שתתקיים במועדון הבארבי ב 24.3.2015 (כרטיסים כאן) ביקשתי ממיקי לכתוב על המשמעות של הלהקה עבורו.

unnamedמיקי:

כילד שרק החל להתעניין במוסיקה, המפגש עם Psychic TV היה מטלטל. מצד אחד רק התחלתי לשמוע אמנים קצת פחות מיינסטרימים (הרבה הרבה David Bowie ו–The Cure) והמוסיקה שלהם קצת הרתיעה והלחיצה אותי. זה היה קיצוני מדי, זה היה פרוע, זה היה חתרני. מצד שני הם דיברו אלי בכל כך הרבה רבדים שפשוט לא יכולתי להתעלם, ולאט לאט נשאבתי לתוך הטרוף שלהם. כמו רבים אחרים בוודאי, גם אני חלמתי בסתר ליבי להיות מוסיקאי. והם גרמו לי להאמין שאני יכול. שכל אחד יכול!

ההנחה הזאת, "שכל אחד יכול ליצור מוסיקה", בנאלית ככל שתהיה, הציתה את דמיוני, וגרמה לי בדיעבד להתעמק ולחקור את התחום. בשורות הבאות אבקש להמחיש כיצד Psychic TV הפכה את ההנחה התיאורטית הזו למוסיקה נפלאה שהפכה לחלק בלתי נפרד ממני, השפיעה על התבגרותי ועיצבה את אופיי.
בשנת 1969 נשרו Neil Andrew Megson שמאוחר יותר נודע בכינוי Genesis Breyer P-Orridge
וחבריו מהאוניברסיטה בצפון אנגליה ותפסו טרמפים ללונדון. שם הם הצטרפו לקבוצת תאטרון רחוב נסיונית בשם Exploding Galaxy שעסקה בעיקר במיצגי רחוב ביזאריים שכללו עירום ואקטים קיצוניים, אך לא כללו מוסיקה. בראשית 1970 הם פרשו מהקבוצה והקימו קבוצה חדשה בשם Coum Transmissions שעדיין עסקה בהופעות רחוב אך הפעם בשילוב מוסיקה. הרעיון המרכזי של הקבוצה היה, שכל אחד יכול ליצור מוסיקה, בין אם הוא מודע לכך או לא. הם יצאו מנקודת הנחה שבכל אחד מאיתנו חבוי אלמנט "גאוני". לשיטתם כלי מוסיקלי הוא רק מכשיר שעושה קולות ורעשים ולכן כל מה שמייצר סאונד נחשב לכלי נגינה וכל מי שגורם למכשיר ליצור סאונד הוא מוסיקאי. לטענתם לא היה צורך לדעת וללמוד את "הדרך הנכונה" לנגן, הם אף ראו בכך יתרון. כך הוסרו הכבלים מתבניות קבועות וניתן היה ליצור (אפילו בטעות) משהו ייחודי ושונה באמת.
הגישה הבסיסית שלהם הייתה שלא ניתן לעשות טעויות, ניתן רק לעשות וליצור דברים שימצאו או לא ימצאו חן בעיני אנשים אחרים, וזה נכון לגבי כל דבר בחיים.
במהלך שנות ה-70 המוקדמות הם החלו לגלות עניין הולך וגובר בלהפוך ללהקה של ממש והחליטו לקרוא לעצמם Throbbing Gristle ("הסחוס הפועם"). בהתאם לגישתם ש"הכל יכול להיות מוסיקה" הם השתמשו בכלים ישנים ושבורים שאספו, ויצרו מהם מהפיכה של ממש.


Genesis P-Orridge – הוסיף לגיטרת בס ישנה חלקים של גיטרה חשמלית ובעזרת סגנון נגינה אגרסיבי ולא קונבנציונלי, שינה לעד את הדרך בה ניגנו עד אז בגיטרת בס.
Chris Carter – בנה בעצמו מעין סינתיסייזר מודולים ענק.
Peter Christopherson (סליזי) – פירק 6 ווקמנים חדשים (שנחשבו אז לשיא הטכנולוגיה) והרכיב אותם מחדש מחוברים למקלדת, ויצר למעשה את הסמפלר הראשון בעזרתו הקליט רעשי רחוב, שיחות חולין, צקצוקי מכונות וכו'.
Cosey – קנתה גיטרה זולה שהייתה כבדה לה, ולאחר שניסרו לה את חלקי העץ המיותרים התקבלה גיטרה חדשנית ודקה, כמעט חסרת תיבת תהודה, ובעלת סאונד ומראה ייחודיים.
חידוש נוסף של TG היה העדר מתופף. הם חשו שלהקות רוק היו במעין מלכודת מאחר וכל המתופפים עבדו לפי נוסחאות מערביות קבועות שהם התחנכו לפיהן, ולכן כולם נשמעו להם אותו הדבר. ובכלל – מדוע לעשות משהו שכבר נעשה? למה לא לעשות משהו אחר?
ניתן בקלות לחשוב שהרעיון שכל אחד יכול ליצור מוסיקה הוא בעצם דרכם של העצלנים והבינוניים לתרץ את חוסר כישרונם ולהכשיר למעשה את הדרך ה"קלה" שבחרו ולתת למכונה לנגן במקומם. אנשים לא מבינים לכמה שעות עבודה סזיפית נדרשו חברי TG כדי ליצור ולהמציא את מה שנקרא היום Industrial Sound . מתחילת 1975 ועד ראשית שנות ה-80 נפגשו החברים לאורך כל סוף השבוע במחסן ישן שהפכו לאולפן מאולתר שנקרא "Death Factory" ופשוט ניגנו, שעות על גבי שעות, וכשחזרו הביתה, עברו על כל ההקלטות עד שמצאו חלקים וסאונדים שמצאו חן בעניהם וחזרו למחרת לאולפן וניסו לשכלל אותם.
הם הושפעו מאוד מהטקסטים של William S. Burroughs וה- Velvet Underground ולקחו אותם צעד אחד קדימה, במקום לכתוב על חיי הרחוב היום יומיים הם החלו לכתוב על תרבות המחתרת האפלה בעיר התחתית של לונדון והחלו לעסוק בנושאי טאבו והתנהגות אנושית חריגה. דוגמה טובה לכך הוא השיר Very Friendly שמספר על זוג רוצחים שזעזע את אנגליה בשנות ה-60 המוקדמות.


TG פתחו למעשה את השער לכל האמנים שבאו אחריהם מבחינה טקסטואלית. מנקודה זו ואילך אמנים יכלו לעסוק בכל נושא שהוא, מעכשיו אין שום גבולות, ניתן לכתוב על הכל, ניתן לשיר על הכל, ניתן לספר הכל. אין מחסומים, אין מגבלות, אין עכבות.
ג'נסיס וחבריו יצרו למעשה עולם חדש שלא היה קיים לפני כן.
Psychic TV שג'נסיס הקים על חורבות TG המשיכה בדיוק משם. הלהקה התעסקה כמעט בכל ז'אנר מוסיקלי, מפאנק ואינדסטריאל עד לאסיד וטכנו, והקפידה תמיד לשבור טבואים, ולהיות חדשנית וחתרנית.
הם היו בין הראשונים לשלב וידאו-ארט בהופעותיהם החיות, וכפי שאמר ג'נסיס באחד הראיונות איתו- "Psychic TV is a video group who does music unlike a music group which makes music videos"
גם בגילגולה הנוכחי, השלישי במספר, ממשיכה Psychic TV בדרכה הלא קונבנציונלית לאתגר את קהל מעריציה מבחינה טקסטואלית, מוזיקלית וויזואלית.


העובדה שיש לי חלק בהבאתם להופעה בישראל היא לא פחות מהגשמת חלום עבורי. ממש כפי שהם טענו שכל אחד יכול ליצור מוזיקה, מסתבר שכל אחד גם יכול להגשים את חלומותיו. אני מזמין אתכם לקחת חלק בהגשמת החלום שלי ולבוא לראות ולשמוע את PTV בהופעה בבארבי ב- 24.3.15.

PTV 2

וולף אייז ימיסו את אטמי האוזניים שלכם

Credit: Doug Coombes

בעוד כשבועיים תנחת בארץ מפלצת האינדסטריאל-נויז Wolf Eyes. ההרכב המשובח – שהקליט למעלה ממאה אלבומים (חלקם בלייבלים Hanson Records ו- American Tapes של חברי הלהקה), חימם אמנים כמו סוניק יות' ואנדרו וו. קיי ואפילו הוזמן לנגן בלולפלוזה – יופיע בחיפה, בירושלים ובתל אביב. וולף אייז הוקמו בשלהי האלף הקודם על ידי נייט יאנג (שהופיע בארץ בשנה שעברה), ג'ון אולסון, וארון דילאווי. האחרון עזב את הלהקה לאחר שזו הפכה להיות להקת הנויז הראשונה אי פעם המוחתמת בחברת תקליטים גדולה (סאב-פופ) בה יצא האלבום האדיר Burned Mind.

בשנת 2006 הוציאה הלהקה אלבום נוסף בסאב-פופ כשהפעם מייק קונליי מ- Hair Police החליף את דילאויי. באותה שנה הצלחתי לראות את הלהקה במיינהד, בריטניה. ההופעה זכורה לי כמפתיעה במיוחד. ראשית הופתעתי לגלות שג'ון אולסון ניגן בהופעה על סקסופון והסתבר לי שהוא נגן פרי ג'אז מהשורה הראשונה (בצד השמאלי שלה). מלבד זאת עיקר ההפתעה נבעה מהעובדה שהיה ממש כיף! נראה שציפיתי לראות הרכב נויז עגמומי וחמור סבר אך בפועל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אנשים מחייכים בהופעת נויז, שלפרקים נראתה כמו מסיבה פרועה במיוחד. שמועות עקשניות טוענות שהמסיבה נמשכה עד אור הבוקר גם בבקתה שבה לנו חברי הלהקה (ושכנראה אף אחד אחר לא יכל ללון בה לאחר מכן). בראיון שפורסם ב The Wire, הבהיר אולסון שהעליצות שחוויתי בהופעה איננה מקרית :

"We're trying to bring the good times to the noise, totally. There's a really good vibe going on right now, where it's a bunch of kids who want to have fun but want to listen to interesting music."

img_4805

מעריצה ישראלית חיננית מחכה בסבלנות להופעה במיינהד

שלישיה חיננית ממישיגן מופיעה במיינהד

למרות שבשנת 2013 עזב קונלי את הלהקה ובמקומו הצטרף ג'ים באליג'ו להרכב, גם קונלי וגם דילאווי תרמו לאלבום No Answer: Lower Floors שייצא בלייבל De Stijl. את הליינאפ הזה של הלהקה ראיתי בקיץ האחרון בקטוביץ', פולין. זה מה שכתבתי על ההופעה שלהם בסיכום השנה שלי:

"הדבר הראשון כשעשיתי לאחר חזרתי מהפסטיבל בפולין היה לבדוק ביוטיוב אם אין תיעוד שלי בתוך הקהל בהופעה של וולף אייז. לשמחתי הקליפים ביוטיוב התמקדו בלהקה ולא בי אחרת הייתי צריך לספק הסברים לרשויות בריאות הנפש בישראל. את וולף אייז ראיתי לראשונה ב- 2006 וכבר אז היה מדובר באחר הדברים הכי פסיכיים שעלו על במה. הפעם הלהקה עלתה עם גיטריסט חדש והכאוס היה מוחלט. לא ברור לי באילו חומרים אסורים השתמשו חברי הלהקה אבל הנויז/מטאל/טריפ שהם ניפקו חלחל לעבר הקהל וגרם לי לפחות לנזק מוחי בלתי הפיך. לשמחתי הלהקה הכריזה זה עתה על שתי הופעות בישראל. ממליץ לכם לא להחמיץ ובהקדם האפשרי להזמין כרטיסים להופעה ולתור במכון האשפוז הפסיכיאטרי הקרוב למקום מגוריכם."

וולף אייז בועידת קטוביץ'

20140802_014416

וולף אייז בועידת קטוביץ'

  

הנה טעימה ממה שצפוי בהופעות:

על החימום בחיפה יהיו אמונים bARBARA הרכב הגריינד/דום/נויז/קור הקטלני שלצידו לייטניג בולט נשמעים כמו הוויט סטרייפס. העובדה שהם יחלקו במה אחת עם וולף אייז מבטיחה מהומה שלא נראתה בחיפה מאז מאורעות וואדי סאלבי (או לפחות מאז שזאהי ארמלי איים לעבור להפועל ת"א).

את ההופעות בירושלים ובתל אביב בארץ יחממו ליטרשפיך האדירים- לטעמי מההרכבים הישראלים המאתגרים והמרתקים בסביבה שבקרוב צפויים להוציא אלבום חדש.