סיכום 2014: אלבומי השנה

אם תשקיעו מספיק זמן או אם יש לכם קצת מזל, תוכלו למצוא בכל שנה לא מעט אלבומים נפלאים. וכמו כל שנה גם 2014 הביאה עימה יבול מרשים של אלבומים מצוינים אך בנוסף לכך יצאו השנה לא פחות משלוש יצירות מופת. שלושת האלבומים הללו המופיעים בתחתית העמוד הציעו לטעמי חוויות מוזיקליות מיוחדות במינן שתהפוכנה את האלבומים הללו לקלאסיקות שעוד תעמודנה במבחן הזמן. לאורך 2014 התחרו האלבומים הללו זה בזה על תואר אלבום השנה שלי. עם קושי עצום נאלצתי להעניק את הבכורה רק לאחד מהם.

2014 Honorable Mention

30. White Lung – Deep Fantasy
29.The Invisible Hands – Teslam
28. Ensemble Economique – Melt into Nothing
27. Grouper – Ruins
26. Angel Olsen – Burn Your Fire For No Witness
25. Avec Le Soleil Sortant De Sa Bouch – Zubberdust
24. Clipping – CLPPNG
23. Lubomyr Melnyk – Windmills
22. YOB – Clearing the Path to Ascend
21. Dead Rider – Chills On Glass
20. Nels Cline Singers – Macroscope
19. Tweedy – Sukierae
18. Half Japanese – Overjoyed
17. Shellac – Dude Incredible
16. Aaron Freeman – Freeman
15. Marissa Nadler – July
14. Liars – Mess
13. Pixies – Indie Cindy
12. Elisa Ambrogio – The Immoralist
11. Keiji Haino/Jim O'Rourke/ Orem Ambarchi – Only Wanting to Melt Beautifully Away Is It a Lack of Contentment That Stirs Affection for Those Things Said to Be as of Yet Unseen

2014 Best Albums

10. OOIOO – Gamel
9. The Body – I Shall Die Here
8. Sun Kil Moon – Benji
7. Fire! Orchestra – Enter
6. Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra – Fuck Off Get Free We Pour Light on Everything
5. Thurston Moore – The Best Day
4. Earth – Primitive and Deadly

3. Swans – To Be Kind

הגלגול הנוכחי של הסוואנס מציג לדעתי את לא פחות מאשר אחד ההרכבים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה המוקלטת ושל המוזיקה החיה. האלבום האחרון To Be Kind משלים רצף נדיר של שלוש יצירות מופת נשגבות. כל מי שראה את הלהקה בשנים האחרונות בהופעה חיה, חווה בוודאי את הסאונד העצום ורב השכבות של הלהקה. למרבה השמחה, גירה וחבריו מצליחים פעם אחר פעם לשחזר את הסאונד הזה גם באולפן. האלבום האחרון, כמו קודמיו, מציע קטעים ארוכים שנבנים במלאכת מחשבת, ללא פשרות ועם הרבה סבלנות לכדי יצירות שריכרד וגנר וגלן ברנקה היו שמחים לכתוב. בלב האלבום ממוקם הקטע האפי Bring the Sun/Toussaint L'Ouverture האורך למעלה מ-34 דקות. לאחר שהקשבתי לקטע הפנטסטי הזה בפעם הראשונה, ובמיוחד לפתיחה הרצחנית שלו, נותרתי עם לסת שמוטה ועם שתי שאלות לכל הגיטריסטים בינינו – איך אתם מתכוונים להתעלות על השיא הזה ומדוע עדיין לא נרשמתם להסבה מקצועית?

 2. Einstürzende Neubauten – Lament

גם האלבום הממוקם במקום השני מגיע מוטרנים רעשניים ורבי זכויות. כשקראתי ש Einstürzende Neubauten עומדים להוציא אלבום המציין מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הנחתי שיש לצפות להפגזה ארטילרית של כלי המשחית של ההרכב הגרמני. להפתעתי גילית כי Lament אינו אלבום רועש במיוחד (מלבד הקטע הפותח), בוודאי שלא בהשוואה לאלבומים אחרים של Einstürzende Neubauten. כך, בעוד האלבום של הסוואנס הפגין עוצמה בלתי מתפשרת, הציעו בליקסה וחבריו חוויה בלתי רגילה שנובעת מהכישרון שלהם לספר סיפור. באחד הפוסטים הקודמים שלי כבר תיארתי את חוסר ההתמקדות שלי בטקסטים כאשר אני מקשיב למוזיקה. לשמחתי, האלבום הזה משך אותי להתעניין בטקסטים ויותר מכך בסיפורים שעומדים מאחוריהם.

במשך 74 דקות האלבום מספר סיפורים מרתקים על המלחמה. קולא'ז המורכב מהימנוני מדינות שהיו מעורבות במלחמה; תכתובות טלגרף של הקייזר וילהלם עם הצאר ניקולאי בימי טרום המלחמה; קטע קצבי שכל פעמה שבו מציינת מדינה או עיר נוספת שהייתה מעורבת במלחמה, שני שירים המספרים על פלוגה אמריקאית של חיילים שחורים מהארלם ועל הגזענות ממנה הם סבלו; קאבר לביצוע של מרלן דיטריך לשיר של בוב סיגר; וגולת הכותרת המצמררת, השיר How Did I Die הבא לשים קול בפיהם של קורבנות המלחמה – כל אלה והשירים האחרים באלבום יוצרים חוויה שמצליחה לספר את סיפר המלחמה בצורה מורכבת, מטלטלת ומפתיעה. במקביל להאזנה לאלבום מצאתי את עצמי שרוי חוויה עמוקה שכללה עיון בספרי היסטוריה ובאתרי אינטרנט העוסקים במלחמה ובניסיון להבין את מהלכי המלחמה על גבי מפות. בשל החוויה יוצאת הדופן (האלבום האחרון הזכור לי ככזה שהצליח לגרום לי להתעמק בסיפור באופן דומה היה על מלחמה אחרת, בלי גרמנים ועם פולשים ממאדים), הזדרזתי להזמין כרטיס להופעה של Einstürzende Neubauten בה הם היו אמורים לבצע את Lament בשלמותו. לדאבוני, בליקסה ברגלד נפצע במהלך סיבוב ההופעות וההופעה שהיתי אמור לראות בוטלה. התבאסתי כמובן אבל למדתי שמלחמה שהסתיימה לפני קרוב למאה שנים יכולה אמנם לשמש כהשראה לאמנות נפלאה אך עדיין גם מסוגלת לגבות קורבנות.

1. The War on Drugs – Lost In The Dream

אני בטוח שיורמו גבות לא מעטות לנוכח הבחירה שלי באלבום השנה. אני לא אחראי על הגבות הללו אבל אשמח להבהיר איך אלבום רוק הנושק למיינסטריים הצליח להשתחל לראש רשימה שרובה ככולה מכילה אלבומים פחות נגישים ויותר מאתגרים ורועשים מ- Lost in A Dream.

רבות נכתב נאמר על הרקע שהוביל לכתיבת האלבום הזה. אדם גרנדוסיל, מנהיג הלהקה והאדם שאחראי על כל תו באלבום, כתב את השירים כאשר הוא נמצא בעיצומו של משבר נפשי וקיומי עמוק. תחושת הניתוק, הבדידות ואפילו התקפי החרדה ניכרים בטקסטים של השירים. גם המוזיקה המעורפלת בחלקים מהאלבום לא חוסכת מאיתנו את תחושת המלנכוליה וחוסר האוריינטציה של גרדוסיאל. למרות האמור לעיל, אני לא חושב שניתן להגדיר את האלבום כמדכא או כפסימי. כתחליף להתבוססות באפלה, מזמין גרדוסיאל את המאזינים להצטרף אליו למסע מרגש לעבר מקום מרוחק שבו אור השמש מבצבץ מבעד לעננות הכבדה.

כדי להביע באופן מוזיקלי את ההזמנה למסע משתמש האלבום בשתי טכניקות בולטות. הטכניקה הראשונה טמונה בקצב של האלבום. כאמור, באלבום יש מספר קטעים מעורפלים המעבירים תחושה של אובדן דרך וחוסר כיוון ומבהירים את משמעות שם האלבום. לצד אותם קטעים, ישנם חלקים אחרים שבהם חטיבת הקצב שועטת קדימה. בקצב הזה של הMotorik הנטוע בקראוטרוק של להקות כמו Can נעשה אמנם שימוש גם באלבומים הקודמים של The War on Drugs, אך הפעם לקצב יש תכלית חשובה מאין כמוה. הפעם לא מדובר רק בקצב של מסע אופייני של רוקנ'רול בין עיירות מאובקות ברחבי אמריקה. הפעם מדובר על קצב המסע לגאולת נפשו של גדוסיאל ושל מי שמצטרף אליו.

כדי לתאר את "טכניקת המסע" השנייה בה נעשה שימוש יש להזכיר מקור השראה נוסף לאלבום. ביקורות רבות על Lost in A Dream ציינו בצדק רב כי הסאונד באלבום מזכיר אלבומי רוק של ברוס ספריגסטין ודייר סטרייטס מהאייטיז. בנוסף להשפעות הברורות הללו, נדמה לי שהאלבום חייב חוב לא קטן לאלבום שיצא דווקא בעשור הקודם – A Ghost is Born של Wilco. בדומה ל- Lost in A Dream, גם אלבומם המופלא של וילקו נכתב בתקופה בה סולן הלהקה ג'ף טווידי סבל ממשבר נפשי ומהתמכרות למשככי כאבים. מעבר לרקע האישי הדומה שהוביל ליצירת שני האלבומים, אני מוצא דימיון אף בסאונד ובמבנה המוזיקלי של השירים. באלבומם של וילקו היה זה המפיק ג'ים או'רורק, אחד המוזיקאים היחידים שמבחינתי באמת ראויים לתואר גאון, שהטביע את חותמו על מבנה האלבום. חותם זה בא לידי ביטוי ביכולת לייצר מעברים אורגנייים ומרגשים בין קטעים אטמוספריים ומופשטים לבין קטעים עם מלודיות והרמוניות ברורות וקליטות. באלבומם של The War on Drugs יש תנועה דומה בין חוסר מבנה למבנה ובין כאוס לסדר. תנועה זאת מופיעה לעיתים בין שני שירים רצופים ולעיתים אף באותו שיר עצמו.

היכולת הזאת  לחלץ מענני הסאונד המעורפלים את הקרקע היציבה והמזמינה של המלודיה מגיעה לשיאה בשיר In Reverse החותם את האלבום. בשיר זה נשמע גרנודסיאל כאדם שהצליח להיחלץ מעין הסערה. ואז כשהוא ניצב על חוף מבטחים הוא שר:

And I don't mind you disappearing, 'cause I know you can be found

את מי או את מה מוכן גרנדוסיאל לאבד, רק כי ברור לו כי ניתן למצוא אותו שוב?  האם הכוונה לזוגתו שעל פי ראיונות שונים עזבה את ביתם המשותף? האם הכוונה לשפיותו שעמדה בספק? האם הכוונה ליכולת לכתוב שירי רוק מרגשים? אולי למלודיה שאבדה בין ערפילי הסאונד?  ואולי למאזינים שעתידים לחפש את הדבר הבא מיד אחרי שיסיימו להאזין לאלבום שהושקעה בו מלאכה כה רבה? זה לא כל כך משנה מהי התשובה לשאלה. בכל מקרה המסע של גרנדוסיאל מסתיים עם מסר ברור, מסר אופטימי של תקווה. אך בל ניטעה, אין כאן סוף הוליוודי מתקתק. האלבום לא בא להסתיר את המציאות העגומה ואת החשכה שעשויה לשוב. האמנות של The War on Drugs לוקחת את החומרים הקשים מהם עשויים החיים ודווקא מתוכם מציעה תקווה. מבחינתי זה בדיוק מה שאמנות אמיתית צריכה לעשות.

סיכום 2014: אלבום ההיפ הופ של השנה

Best Hip-Hop Albums 2014

4. Run The Jewels – Run The Jewels 2
3. Shabazz Palaces – Lese Majesty
2. Flying Lotus – Youre Dead!
1. Clipping – CLPPNG

בשנים האחרונות אני לא מרבה להקשיב להיפ הופ ולכן קשה לי לתקף את ההרגשה שהז'אנר כבר הפסיק מזמן לחדש (האמת, אני די משוכנע שאני טועה ובאנדרגראונד היפ-הופ יש התפתחויות רבות). אחד ההרכבים היחידים שבל זאת הצליחו להפתיע אותי בשנים האחרונות היו דת' גריפס המצוינים שהצליחו לרקוח בלילה ייחודית של נויז אימתני עם היפ הופ קטלני. דת' גריפס הספיקו בינתיים להתפרק ומי שנטל מהם את הלפיד הם שלישיה נוספת מהחוף המזרחי העונה לשם קליפינג. גם הפעם מדובר בשני מוזיקאים לבנים ובסולן שחור. אולם, בניגוד לדת' גריפס שהתנפלו על המאזין בכל החזיתות, מציעים קליפינג ניגוד מעניין בין המוזיקה שלא הייתה מביישת להקות אינדסטריאל ותיקות לבין השירה/ראפינג הנינוחה של הסולן. באלבום האחרון והמצוין של ההרכב שיצא בסאב-פופ נשמע השילוב הזה כאילו תרובינג גריסטל משתפים פעולה עם וורן ג'י. לשמחתי שמעתי את האלבום מבוצע במלואו בהופעה חיה שהפכה למסיבת אינדסטריאל-הופ משמחת במיוחד.

סיכום 2014: אלבום המטאל של השנה

Best Metal Albums 2014

5. Electric Wizard – Time To Die
4. Mayhem – Esoteric Warfare
3. Behemoth – The Satanist
2. Twilight -III: Beneath Trident’s Tomb
1. YOB – Clearing the Path to Ascend

אם YOB לא היו מוציאים את אלבומם האחרון השביעי במספר שלהם Neurot (נוירוזיס), כנראה שלא הייתי שומע עליהם לעולם. לשמחתי האכסניה המכובדת יחד עם שם האלבום Clearing The Path Ascend הצליחו לסקרו אותי וגרמו לי להקשיב לאלבום המשובח הזה.
שם האלבום מבטיח לפלס את הנתיב להתעלות, הבטחה קצת מוזרה כשהיא מגיעה מהרכב דום מטאל עם לוק שטני אופייני. האם תכליתן של להקות דומות מהז'אנר אינה להוריד את המאזינים ביגון שאולה? בפועל ארבעת הקטעים הארוכים באלבום מצליחים לממש את ההבטחה ובאמצעות ריפים סלאדג'יים איטיים הם סוללים את הדרך להמראה טרנסנדנטלית אמיתית. אלבום של גאולה דרך הביבים.

סיכום שנת 2014: אלבומי הארכיון הטובים

Best Archival Releases 2014

5 . Fugazi – First Demo
4. Wilco – Alpha Mike Foxtrot
3. John Coltrane – Offering Live at Temple University
2. The Dead C – The Twelfth Spectacle
1. Bardo Pond – Refulgo

לא פעם אני תוהה מדוע הרכבים שונים מחליטים לפתוח את הארכיב שלהם ולהסיר את האבק מעל גבי הקלטות מהעבר. אם ההקלטות הללו לא היו מספיק טובות כדי לראות אור בעבר מדוע הן מספיק טובות כעת? במקרה של בארדו פונד צריכה להתעורר השאלה ההפוכה – מדוע לכל הרוחות חומרי הארכיב של הלהקה נכנסו מלכתחילה לכספות. בשנה האחרונה הוציאו בארדו פונד ארבעה אלבומים שכוללים קטעים מתקליטונים נדירים, חומרים שנגנזו בעבר ואלבומים שנמכרו רק בהופעות. גולת הכותרת מבין ההוצאות הללו היא האלבום הכפול Refulgo המאגד 12 קטעים נדירים של הלהקה משנותיה הראשונות. מדובר אמנם באוסף אך לטעמי הוא עומד בפני עצמו כאלבום לכל דבר. מה שהפתיע אותי באוסף הנהדר הזה הוא לגלות עד כמה הצליל האופייני בארדו פונד היה כל כך מגובש כבר בראשית הדרך. האלבום בא לציין 20 שנות פעילות של בארדו פונד ומאשרר את מעמדה כאחת מלהקות הפסיכדליה הכי טובות של שני העשורים האחרונים.

סיכום שנת 2014: אלבומי הג'אז הטובים

מבחינתי השנה הייתה יוצאת דופן בכל מה שקשור לג'אז ולכן בחרתי לפתוח את פרויקט סיכום השנה שלי ברשימת אלבומים הג'אז הכי טובים ששמעתי ב 2014.

15. Lean Left – Live at Area Sismica
14. Fire! Orchestra – Second Exit
13. Peter Brotzmann and Sonny Sharrock – WHATTHEFUCKDOYOUWANT
12. The Bad Plus – The Rite Of Spring
11. Peter Brotzmann, Jason Adasiewicz, John Edwards & Steve Noble – Mental Shake
10. The Bad Plus -Inevitable Western
9. Ethnic Heritage Ensemble – Black Is Back
8. The Thing with Thurston Moore – Live
7. Pharoah & The Underground – Spiral Mercury
6. Made to Break – Cherchez La Femme
5. Rodrigo Amado – Wire Quartet
4. Selvhenter – Motion of Large Bodies
3. Mary Halvorson, Michael Formanek, Tomas Fujiwara – Thumbscrew
2. Nels Cline Singers – Macroscope
1. Fire! Orchestra – Enter

אחרי אלבום ההופעה שיצא בשנה שעברה החליט חברי פייר להכניס את התזמורת המוגזמת שלהם לאולפן ההקלטות. החשש הראשוני שלי היה שמא הפראיות הנפלאה של האלבום הקודם תרוסן והאולפן יהפוך את ההקלטה למתוזמרת ומופקת מדי. בהאזנה לאנטר מתבדה החשש הזה מהר מאוד. האלבום החדש לא רק שלא נופל מקודמו אלא מתגלה כאחד מאלבומי הג'אז הכי טובים ששמעתי בשנים האחרונות. מאטס גוסטפסון הנפלא ושותפיו משלבים כאן בין מסורות אדירות של תזמורות פרי ג'אז גדולות. כך במרקחת הנהדרת ניתן לזהות השפעות סווינג של הארקסטרה של סאן רא מצד אחד ופריק-אאוטס מחרישי אוזניים מבית מדרשה של תזמורת הגלוב יוניטי מצד שני. מדי פעם אף מבליחים חברי השלישייה השוודית שעומדת בבסיס התזמורת בקטעי נויז אלקטרוני וקראוטרוק . באופן מפתיע כל החגיגה הזאת לא הופכת את האלבום לקקפוני או לבלתי שמיע אלא לכזה שמאזן בוירטואוזיות בין מלודיה לרעש ובין סדר לכאוס.