ההזיה הפוליטית של מתנה רוברטס

הבעיוה המרכזית עומדת בפני כל מי שמעוניין בימינו להיחשף למוזיקה חדשה טובה היא כיצד לברור את האלבומים הטובים מכל השאר. אחת הדרכים המועילות שבאמצעותן אני פותר את הבעיה היא על ידי מעקב אחר אלבומים שיוצאים בלייבלים שהוכיחו את עצמם בעבר. מבחינתי, בראש הלייבלים הללו ניצבים Constellation Records ממונטריאול. הלייבל מזוהה עם הקולקטיב הקנדי Godspeed You! Black Emperor ועם הרכבים הקשורים ללהקה כמו , Thee Silver Mt. Zion , Esmerine והרכבים אחרים המככבים ברשימות הסיכום שלי בשנים האחרונות.
למרות שכל ההרכבים שצייניתי הינם הרכבי פוסט-רוק לגווניו, אחת מהאמנים המרתקים ביותר שגיליתי בלייבל היא Matana Roberts הפועלת דווקא בתחום הג'אז. רוברטס, שנולדה בשיקגו וכיום מתגוררת בניו יורק, היא מלחינה ונגנית סקסופון פעילה מאוד. במשך העשור הקודם היא הוציאה אלבומים רבים עם הרכבים שונים ומגוונים. בין אלו ששיתופו איתה פעולה ניתן למנות את אנתוני ברקסטון, פרד אנדרסון, קווסטלאב, Godspeed You! Black Emperor, Thee Silver Mt. Zion שהוזכרו לעיל ורבים אחרים.

גולת הכותרת ביצירה של רוברטס הוא הפרוייקט השאפתני Coin Coin שהחל לצאת בשנת 2011 ב- Constellation Records. תריסר האלבומים האמורים להרכיב את הפרויקט (בינתיים יצאו שלושה), באים לספר את ההיסטוריה של השחורים בארה"ב מאז תקופת העבדות ועד לימינו אנו. לאלבום הראשון בסדרה Coin Coin, Chapter One: Gens de Couleur Libres, גייסה רוברטס תזמורת בת 15 משתתפים! ההרכב הגדול והמצויין ניגן בעוצמה ובלהט עם השראה ברורה של הג'אז הפוליטי החופשי של הסיקסטיז ובמיוחד עם השפעות של ארצי' שפ ושל אלברט איילר. בשנת 2013 הוציאה רוברטס את Coin Coin Chapter Two: Mississippi Moonchile. הפעם הסתפקה רוברטס בחמישה נגנים אך לטעמי הצמצום  במספר הנגנים רק תרם לתוצאה הסופית שהוכתרה על ידי כאלבום הג'אז של השנה. כך כתבתי בסיכום השנה שלי ב2013:

"אם אתם חובבי מוזיקה שחורה אל תפספסו את האלבום של מתנה רוברטס. האלבום כולל 18 קטעים שאורכם 48 דקות והם משלבים השפעות של כל כך הרבה דברים נפלאים – מקאונט בייסי וסאן רא המוקדם, דרך הג'אז החופשי של טריין ואיילר ועד למורשת האפרו אמריקאית של ארט אנסמבל אוף שיקאגו. יש כאן אפילו זמר אופרה!"

השבוע רואה אור החלק השלישי בסדרה – Coin Coin Chapter 3: River Run Thee. גם באלבום הזה נמשכת מגמת הצמצום כאשר הפעם מדובר באלבום סולו. באלבום אמונה רוברטס על שירה/ספוקן וורד ועל נגינה בסקסופון ובאלקטרוניקה. כל אלה מצטרפים לקולאז' סאונד מוקפד שערכה רוברטס מהקלטות שטח מטיול שלה בדרום ארה"ב. גם הפעם הטקסטים וחלק מהדגימות (כמו זו הלקוחה מנאומו של מלקולם אקס בשנת 1965) מבקשות לספר את הסיפור הסוציו-פוליטי של השחורים בארה"ב. בניגוד לכוונה הזאת, שונה הסאונד של האלבום שונה בצורה רדיקלית מזה של קודמיו ומקנה אווירה הרבה יותר אינטימית. האינטימיות הזו אינה מציעה רוך או מרגוע אלא מזכירה יותר הזייה הנגרמת מחום גבוה. התחושה שהאלבום גרם לי הזכירה חוויות ילדות (אני בטוח שלרבים יש חוויות דומות) שבהן הייתי ספון בחדרי בשעת לילה, ספק יישן ספק ער, וברקע נשמעים צלילים מרוחקים ממרקע הטלוויזיה ושיחות של מבוגרים. המתח בין הפן הציבורי ופוליטי של הטקסטים לבין הסאונד האינטימי יוצר לטעמי יצירה שאינה קלה לעיכול אך מרשימה ביופיה ומסקרנת באשר להמשך דרכה היצירתית של רוברטס.