באיזה עשור עשו את המוזיקה הכי טובה? השאלה הנצחית הזו מזינה אין סוף ויכוחים בין חובבי מוזיקה. יש הסבורים כי מדובר בסיקסטיז, אחרים יטענו בלהט כי מדובר בסבנטיז (והם צודקים) ותמהוניים עם אייליינר יישבעו בשם האייטיז. בוויכוחים מסוג זה אני אוהב לענות כי העשור הנוכחי הוא הטוב ביותר ולו רק כדי לגרום לבר פלוגתא שלי להרגיש קצת לא מעודכן ולהתבייש באוסף אלבומי הפינק פלויד שלו.
כנראה שלא ניתן להכריע ויכוחים כאלה אבל כשזה מגיע למוזיקת פופ אני מוכן לחרף את נפשי ולקבוע שהמחצית הראשונה של האייטיז הייתה תור הזהב של מוזיקת המצעדים. האיכות של הפופ מאותה תקופה נבעה לטעמי מהטישטוש היחסי שהיה קיים בין מוזיקה "איכותית" ו"רצינית" לבין מוזיקה פופולרית. להקות כמו דוראן דוראן, פוליס, אדם אנט, מדנס ורבות אחרות השתמשו בלהט וברעיונות של זרמים כמו הפאנק, הסקא, הגלאם רוק וכד' כדי לייצר אין סוף להיטים שכיכבו במצעדי הפזמונים. מסיבות כלכליות, פוליטיות, חברתיות וטכנולוגיות, התפוגגה החגיגה הצבעונית הזו במחצית השניה של העשור (סטוק, אייטקן וווטרמן, אני מסתכל עליכם) ומצעדי הפזמונים נכבשו על ידי מוזיקת פופ מהונדסת ומופקת להפליא אך ברוב המקרים משעממת חסרת השראה.
ציינתי כי מדובר ברוב המקרים משום שמדי פעם מצליחים הרכביי פופ עכשוויים לחרוג מהקונוונציות של הפופ המתועש. אחד מהבולטים בהם הוא אריאל פינק האמריקאי. פינק האמריקאי זוכה להיות מקוטלג בז'אנרים כמו לואו פיי ואינדי, אך לטעמי, בסופו של יום, המוזיקה שלו היא פופ מהסוג המשובח ביותר. הפופ של פינק אולי לא כובש את המיינסטרים כמו שעשו קודמיו באייטיז אך זה רק מעיד על מצב תעשיית המוזיקה המתקשה לעכל יצירתיות שאיננה מעוצבת במסגרת השבלונות המוכרות והמוכרות. באלבומיו מציע פינק מרקחת ססגונית של מלנכוליה קלה עם בדיחות דעת משובבת שבעולם מתוקן הייתה צריכה לעטר כל פלייליסט שמכבד את עצמו. הכישרון של פינק לכתוב לחנים קליטים ומתוחכמים מצליח לטעמי לטשטש, בדיוק כמו בתחילת האייטיז, את הגבולות בין "גבוה" ל"נמוך" ובין אליטיסטי לפופולארי ולהזכיר ששום דבר לא יכול לנצח שירי פופ טובים. לשמחתי, נוכל ליהנות מהפופ הנהדר של פינק בהופעה שתתקיים בחודש יוני בבארבי (כרטיסים) במסגרת סיבוב הופעות לקידום אלבומו הכפול החדש "פום פום".
No Words/No Thoughts 