על הביקור המפתיע בביתו של אהוד בנאי ועל הכנות החתרנית של סאן קיל מון

הבלוג שנחנך בפוסט זה נקרא על שם השיר הפותח את My Father Will Guide Me up a Rope to the Sky, אלבומם המופתי של הסוואנס שיצא בשנת 2010. בחרתי בשם כי הוא מייצג בתמציתיות את אחת מהתיאוריות המופרכות שלי הטוענת שמילים מושרות הן בדרך כלל מיותרות ופוגמות בהנאה (שלי) ממוזיקה. על פי התיאוריה המופרכת, מעגנות המילים את המאזינים במשמעות מאוד ספציפית ומונעות מהם הפלגה על כנפי הדמיון שמוזיקה אינסטרומנטלית יכולה לאפשר. באמצעות התיאוריה הזאת הצלחתי להסביר לעצמי ולאחרים את הטעם המוזיקלי שלי ובמיוחד את העובדה שאינני מעריץ נלהב של שירים עם מילים בעברית.

אישוש לתיאוריה מצאתי בערב גשום שבו נסעתי ברכבי בדרכי לביתי בר"ג כאשר אני מנווט באמצעות Waze ובמקביל דיסק של אהוד בנאי התנגן ברקע. מהר מאוד מצאתי את עצמי מובל באמצעות הוויז ל"פרדס חנה-כרכור" משם המשכתי ומצאתי את עצמי "עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום", ולבסוף הגעתי "לחדר נעוריו" של בנאי המוכשר. בנאי שסבל מחום גבוה לא אהב את ביקור הפתע שלי ולא האמין לי שהכול באשמת ההנחיות שנמסרו באמצעות הדיסק שלו לווויז הארור.

האירוע הזה כמובן לא התרחש במציאות אבל הוא ממחיש את הטענה שלי – כשאני מקשיב לשיר בעברית החופש שלי לדמיין מוגבל. בשירים באנגלית החופש הזה קצת יותר רחב ולו רק בשל הצורך לתרגם בראש את המילים. ובמוזיקה אינסטרומנטלית המופשטת באופן יחסי ממשמעויות ספציפיות החופש הזה נרחב למדי. אז למה בכל התיאוריה הזאת מופרכת? בגלל אלבומים כמו בנג'י של סאן קיל מון.

את סאן קיל מון של מארק קוזלק הכרתי באופן שטחי לאורך השנים. כבר מימי הרד האוס פיינטרס, נשמעו לי האלבומים של קוזלק כמלנכוליים מדי עבורי, וחמור מזה ככאלה שנותנים משקל כבד מדי למילים. השנה יצא לקוזלק אלבום חדש שזכה לביקורות מהללות ולתשבחות ממספר חברים שאני מעריך את טעמם המוזיקלי. כל אלה שיכנעו אותי לתת לקוזלק הזדמנות נוספת. כבר מההאזנה הראשונה הבנתי שמדובר באלבום יוצא דופן. הבנתי כי מדובר לא רק באלבום של מילים אלא באלבום שמילותיו לא מרפות ממך. הסיפורים שמספר קוזלק בשירים כאילו לקוחים מיומנו האישי. חלק מהשירים מספרים על חוויות מרגשות ובדרך כלל מעציבות כמו נסיעה להלוויה של בת דוד רחוקה או על החשש מהכאב שכרוך בסידור חפציה של אימו של קוזלק לאחר שיגיע יומה. שירים אחרים מתארים מצבים אינטימיים מיניים ואפילו רפואיים שגרמו לי תחושה לא נוחה של אדם המקשיב לדברים שאינם מיועדים לאוזניו.
בכל מקרה, גם בשירים המרגשים וגם באלו המטרידים ניכרת איכות אחת בולטת שהולכת ונעלמת מהמוזיקה של ימינו – כנות. הכנות הזאת התגלתה בהופעה של סאן קיל מון לפני מספר ימים בתל אביב כתכונה העלולה להיות מאיימת ואף אלימה. אולם, בעידן של מוזיקה שאפילו לא מתיימרת לייצג אמת, בתקופה של מוזיקה אירונית ושל שירים עם מילים מעורפלות או/ומגניבות, ובתרבות  שהפכה את הפוליטיקלי קורקט לתו תקן אמנותי, הופכת הכנות לא רק למצרך מבוקש אלא לדעתי גם לאוונגרד חתרני. חתרנות זו מצידה מאפשרת מצידה טווח רחב של רגשות ומחשבות שמוזיקה אינסטרומנטלית תתקשה להעניק למאזינים. בשל הכנות של קוזלק והיכולת שלו לרגש וגם להטריד באמצעות שירי רוק הופך בנג'י  ליצירת אמנות יוצאת דופן ולאלבום שיככב במעלה סיכום השנה שלי שיתפרסם בימים הקרובים.