סיכום 2023: אלבומי השנה שלי

Best Artwork: Caroline Polachek – Desire, I Want To Turn Into You
 

אני מניח שהתמונה על עטיפת האלבום הנהדרת של קרוליין פולאצ'ק נועדה להציג דימוי חושני של הזמרת המוכשרת, אך מבחינתי, מסמלת התמונה את היחס שלי למוזיקה השנה. כפי שהמוזיקה שמנוגנת באוזניות, מלווה את פולאצ'ק בזמן שהיא זוחלת מתוך ההמולה באוטובוס, כך המוזיקה שימשה עבורי כמפלט מהאימה, הכאב והזעם שליוו את השנה הנוראית שעברנו. לעיתים מוזיקה נועדה לשנות את המציאות, ולעיתים היא משמשת כאמצעי לברוח מהמציאות. בסיכום שלי בחרתי באפשרות השנייה, וזאת מתוך כוונה להותיר עבורכם ועבורי מרחב מוגן של מוזיקה ויופי. אז כפי שפולאצ'ק שרה בשלאגר הגדול של השנה – ברוכים הבאים לאי שלי. אני מקווה שתמצאו בו קצת נחמה.

50. Divide And Dissolve – Systemic

49. Low Cut Connie – Art Dealers

48. Corinne Bailey Rae – Black Rainbows – Best R&B

47. Agriculture – Agriculture

46. John Coltrane with Eric Dolphy – Evenings at the Village Gate

45. SQÜRL – Silver Haze

44. GNOD – Live at Roadburn 2022 – Best Live

43. Purling Hiss – Drag on Girard

42. The Armed – Perfect Saviors

41. Henry Threadgill – The Other One

40. Yellow Eyes – Master's Murmur

39. Lucidvox – That’s What Remained

38. Khanate – To Be Cruel

37. Lankum – False Lankum

36. Seven)Suns – One Of Us Is The Killer – Best Avant-Garde

35. Shackleton & Zimpel with Siddhartha Belmannu – In The Cell of Dreams

34. James Holden – Imagine This Is A High Dimensional Space Of All Possibilities – Best Electronic

33. Kali Malone (featuring Stephen O’Malley & Lucy Railton) – Does Spring Hide Its Joy – Best Drone

32. Ragana – Desolation’s Flower

31. Arvo Pärt – Tractus – Best Classical

30. U.S. Girls – Bless This Mess

29. ØXN – CYRM – Best Avant-Folk

28. Pile – All Fiction

27. Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs Pigs – Land of Sleeper – Best Stoner Rock

26. otay:onii – Dream Hacker

25. James & The Giants – James & The Giants – Best Americana

24. Bell Witch – Future's Shadow Part 1: The Clandestine Gate – Best Doom Metal

23. Bardo Pond – Peel Sessions – Best Psych

22. Swans – The Beggar

21. The Clientele – I Am Not There Anymore

20. Matana Roberts – Coin Coin Chapter Five: In the garden…

19. Hey Colossus – In Blood – Best Post Punk

18. Spurv – Brefjære – Best Post Rock

17. Meg Baird – Furling – Best Folk

16. Wednesday – Rat Saw God

15. Yo La Tengo – This Stupid World

14. Quasi – Breaking the Balls of History

13. The Keening – Little Bird

12. The Necks – Travel

11. Susanne Sundfør – blómi

 10. Zoh Amba & Chris Corsano & Bill Orcutt – The Flower School

פטר ברוצמן, נגן הסקסופון הגרמני האדיר, היה אחד מהמוזיקאים האהובים עליי וכנראה גם האמן שראיתי הכי הרבה פעמים בהופעה חיה. במהלך הקריירה שלו, שנמשכה למעלה מחמישה עשורים, הקליט ברוצמן עשרות רבות של אלבומים בהרכבים שונים. כמעריץ אדוק הקפדתי להקשיב לרבים מהם. גם אם האלבומים היו מצוינים וגם אם היו רק טובים, יכולתי תמיד לסמוך על כך שברוצמן יוציא עוד ועוד חומרים חדשים ומרתקים. בחודש יוני האחרון הלך ברוצמן לעולמו והותיר חלל לא רק בעולם הג'אז החופשי אלא גם בהרגלי ההאזנה שלי. למרבה המזל, הקשבתי באופן מקרי למדי לאלבום של זוה אמבה. למרות שלא ידעתי במי מדובר, כבר מהאזנה לצלילים הראשונים שבקעו מהסקסופון הבנתי שלמרות שברוצמן כבר לא איתנו, ההשפעה שלו על עולם הג'אז לא עתידה להתפוגג בקרוב.

העוצמה והאקספרסיביות של הנגינה של אמבה גרמו לי לדמיין נגן סקסופון חסון, משופם ומטיל אימה, בדיוק כפי שברוצמן היה נראה. למרבה ההפתעה, חיפוש מהיר גילה לי כי אמבה היא אישה צעירה וחייכנית שמוכיחה שהיכולת לנגן בעוצמה איננה תלויה בגילו, במינו או בממדי גופו של הנגן, אלא בממדי הלב שמנגן. למרות שעליו פניו הסאונד של אמבה, שגדלה בטנסי, מכיל גוונים בלוזיים שמזכירים לפרקים את הנגינה של אלברט איילר, לטעמי ההשוואה לנגינה של ברוצמן נכונה יותר. השוואה זו מבוססת על היכולת של השניים, לשזור בתוך הזעקה והזעם נגינה לירית ואף כאב. באלבום הנוכחי מצטרפים לאמבה שני מאלתרים מהשורה הראשונה בסצנת האימפרוב – נגן הגיטרה ביל אורקוט (הארי פוסי) וכריס קורסאנו, שלטעמי הוא מגדולי המתופפים בשני העשורים האחרונים. הנגינה המשובחת של השניים לא מנסה ולא מצליחה לטשטש את הכישרון הגדול של אמבה שצפויה להטביע בעתיד חותם גדול. פטר הגדול יכול לנוח על משכבו בשלום, אמבה נטלה את המשוכות והיא דוהרת לפסגה.

להאזנה: What Emptiness Do You Gaze Upon

9. Califone – Villagers

מזה 25 שנה מבקשים טים רוטילי והמוזיקאים שמתחלפים סביבו להתיך פולק-רוק ואמריקנה עם רוק ניסיוני ורעשים דיגיטליים חרישיים. המרחב העצום שמשתרע בין הסגנונות אפשר לקאליפון להפתיע בכל אלבום מחדש, לעיתים בהצלחה מרשימה, ולעיתים בקול ענות חלושה. ב-Villagers, אלבומם העשירי במספר, מצליחים חברי ההרכב למצוא את האיזון העדין בין הסגנונות השונים. איזון זה מושג באמצעות תוספת של פסנתר, כלי נשיפה וכלי מיתר שיחד עם הנגינה של שאר חברי ההרכב, מלווות בנינוחות את שירתו המעודנת של רוטילי. האלבום, שאמור לקרוץ לכל מי שאוהב את הצד היותר ניסיוני של וילקו (ובמיוחד את Yankee Hotel Foxtrot), הוא לטעמי הטוב בדיסקוגרפיה של ההרכב ודרך נפלאה להיכנס לעולמה המופלא של קאליפון.

להאזנה: ox-eye

8. PJ Harvey – I Inside The Old Year Dying – Best Singer Songwriter

באלבומה הקודם, The Hope Six Demolition Project, דיווחה פיג'יי הארווי על מסעותיה באזורים מוכי גורל כמו אפגניסטן וקוסבו. שבע שנים לאחר מכן, הוציאה הארווי אלבום שבו היא חוזרת הביתה  – לדורסט בדרום מערב בריטניה – המקום שבו היא נולדה ושבו היא חיה היום. בדומה ל-White Chalk, שאף הוא הוקדש לנופי ילדותה של הארווי (וגם היה אלבום השנה שלי ב-2007), גם הפעם בחרה הארווי להתנתק ממגברי הגיטרה ומפדל הדיסטורשן. כתחליף לכך, השירים שמבוססים על ספר השירה של הארווי Orlam ושמושרים בניב המקומי, זוכים לליווי מינימליסטי מצידם של ג'ון פאריש ופלוד. הצלילים, שלא תמיד ברור איזה כלים מפיקים אותם, מעניקים לאלבום נופך מסתורי ואפלולי; מעין מוזיקת פולק מוזרה ומאתגרת. מוזיקה שלא ברור אם היא נשענת על העבר או על העתיד, אם היא מתארת את המציאות או שמא מדובר בעולם שהארווי בראה בדמיונה. כך או אחרת, מדובר באלבום נהדר של אחת מהיוצרות הגדולות של דורנו.

להאזנה: A Child's Question, August

7. James Brandon Lewis – Eye Of I

למרות שהסקסופוניסט ג'יימס ברנדון לואיס הוציא שורה ארוכה של אלבומים בעשור האחרון, כולל  Jesup Wagon שזכה לביקורות מהללות ב-2021, איכשהו הוא הצליח לחמוק מתחת לרדאר שלי. כל זה השתנה בהופעה המצוינת שהוא נתן עם הטריו שלו על הבימה של לבונטין 7 לפני כשנה וחצי. באותה הופעה הבנתי שהפעם לא מדובר בחקיין מוצלח נוסף של קולטריין, אלא באמן ג'אז עם אמירה וסאונד ייחודיים. ייחודיות זו מוצגת לראווה באחד משני האלבומים שלואיס הוציא השנה – Eye Of I. אל לואיס מצטרפים הפעם נגן כלי ההקשה מקס יפה והצ'לן כריס הופמן. חברי השלישייה מלהטטים בין קטעים אנרגטיים שלא היו מביישים את חלוצי ה-No Wave מניו יורק של סוף הסטבנטיז, לבין קטעים נוגעי לב שמזכירים את סוני שארוק ברגעיו היותר מהורהרים. האזנה לאלבום מעוררת תחושה שחברי הפאוור טריו נוטים להפליג למחוזות הנויז רוק והPאנק. תחושה זו מקבלת משנה תוקף בקטע האדיר שחותם את האלבום. בקטע זה מצטרפים לחבורה הגיטריסט אנתוני פירוג וחטיבת הקצב של פוגאזי (The Messthetics) לסיומת אדירה במיוחד.

להאזנה: Fear Not (feat. The Messthetics)

6. Sparks – The Girl Is Crying In Her Latte – Best Art Pop

זוכרים את הגננת הצרודה שרכנה לעבריכם, ועם הבל פה בניחוח של נס קפה ביקשה מכם לא לצאת מהקווים? ובכן, נראה שגם לאחים רון וראסל מאאל הייתה חוויה דומה, וכעת, באלבומם העשרים ושישה במספר, הם מציעים גישה פדגוגית חדשה. לקראת סוף האלבום, בשיר It Doesn​’​t Have To Be That Way, מגלה ראסל מאאל את סוד ההצלחה שלו ושל אחיו רון:

They always said you must stay between the lines

Be easily defined or you're wasting all your time

It doesn't have to be that way, okay?

לאורך האלבום כולו, מדגימים האחים מאאל כיצד באמצעות חריגה מהכללים ויציאה מהקווים ניתן ליצור יצירה יפיפייה, משמחת, מרקידה, מעציבה ומרגשת. ב-14 השירים באלבום מציגים הספארקס קואלאז' צבעוני ומסחרר של פופ מלוטש, רוק עוקצני, מינימליזם, כלי מיתר ועוד אלמנטים שמונעים כל אפשרות למקם את המוזיקה שלהם "בין הקווים" של סגנון או סוגה. לקראת חגיגות היובל שההרכב יציין בשנה הבאה, מוכיחים האחים מאאל שוב שהאומץ, השנינות והכישרון שלהם לחרוג מהקונבנציות של עולם הפופ מאפשרים להם להוציא אלבומי מופת גם בעשור השמיני לחייהם. כל מה שנותר הוא לקוות שהגננת נמצאת עדיין בסביבה כדי להקשיב לכל היופי הזה וכדי להזיל דמעה לנס שלה.

להאזנה: It Doesn​’​t Have To Be That Way

5. Fågelle – Den svenska vreden – Best Experimental

אלבומה השני של Fågelle, היוצרת השוודית שמתגוררת כיום בברלין, אומנם נקרא "הזעם השוודי", אך המוזיקה שנכללת בו נשמעת כאילו הוקלטה בעולם פוסט-אפוקליפטי שבו נותרו רק שרידים של אותו זעם. אוצר המילים שלי בשבדית, שמסתכם בשמות של מספר רהיטים להרכבה עצמית, לא מאפשר לי לדעת על מה  Fågelle  שרה, אך קולה האקספרסיבי לא מותיר ספק לגבי תחושת היגון והאימה שהיא מבקשת להעביר למאזינים. תחושה זו מתעצמת בעזרת אלקטרוניקה אפלה והקלטות שטח שמסרבות להכניס כל שביב של תקווה אל המוזיקה. לפחות מבחינתי, האזנה לאלבום מספקת חוויה של ניסיון בריחה מאותו עולם חרב אל תוך יער נורדי חשוך ומאיים ללא שום נחמה או קרן אור.

להאזנה : Ingenting

4. Wilco – Cousin – Best Alternative Rock

גם אם ג'ף טווידי וחבריו יתאמצו, אני לא חושב הם לא יכולים להוציא אלבום רע (טוב, אם קצת תלחצו עליי, אסכים להודות שאלבום הבכורה שלהם היה בינוני). מנגד, אני חושב שתור הזהב שלהם שהחל בשלהי האלף הקודם הסתיים באמצע העשור הראשון של האלף הנוכחי. רצף אלבומי המופת שהוציאה וילקו באותה תקופה, ושכלל את Summerteeth המרגש, את Yankee Hotel Foxtrot המופתי ואת A Ghost is Born (אלבום העשור שלי), נקטע לטעמי באלבום Blues Sky Blue מ-2007. אישית אהבתי את האלבום, אך למרבה הצער לא מעט מבקרים לא היו שותפים להתלהבות שלי. מבין הביקורות השליליות זכורה לי במיוחד הביקורת שפורסמה בפיצ'פורק. הביקורת לא הסתפקה בהענקת הציון 5.2 לאלבום, אלא גם דאגה להצמיד למוזיקה של ההרכב את התיוג Dad Rock. תיוג זה, שלדברי טווידי היה מכאיב, בא לציין תופעה תרבותית של גברים לבנים בגיל העמידה שאיבדו את להט הנעורים ואת הדחף לפרוץ גבולות מוזיקליים (או אחרים). מאז אותו אלבום הוציאה וילקו שורה של אלבומים טובים מאוד אבל אף אחד מהם לא התעלה לפסגות של יצירות המופת שלהם שהוזכרו לעיל. האלבומים הללו, כולל Cruel Country המצוין משנה שעברה, העלו את החשש שוילקו הפנימה את התיוג והפכה לחבורה של גברים שנפגשים בלופט בשיקגו כדי לשתות כמה בירות, לספר Dad Jokes ולנגן בנחת בלי להרעיש לשכנים.

חשש זה החל להתפוגג כשהגיעו ביקורות ראשונות על האלבום .Cousin המבקרים דיווחו שהמפיקה הוולשית קייט לה בון הצליחה להחזיר את הממד האקספרימנטלי שלכאורה אבד ללהקה. האזנה לאלבום מגלה שאקספרימנטליות היא מושג יחסי. באלבום אין צלילים של מקדחות ואפילו לא של מכונות כביסה; אין מפלי גיטרות אה-לה סוניק יות' או כל סאונד אחר שיאלץ מוכרי תקליטים להציב את האלבום בסקציה הניסיונית המבודדת בסוף החנות. הניסיוניות באלבום באה לידי ביטוי ברעשים סטטיים, תקתוקים מכאניים וצלילי גיטרה עקמומיים שמאפשרים להציב את השירה של טווידי במרכז הבמה. בשירים טווידי לא עוסק בחרדות או בכעס של האלבומים מראשית האלף, אלא מספר סיפורים קטנים מהחיים של גבר לבן בגיל העמידה. כך לדוגמא בשיר Levee מספר טווידי שהוא אוהב לקחת את התרופות שלו, בדיוק כפי שהורה הרופא. אפילו כשהוא מדווח על רצח המוני בשיר Ten Dead, עושה זאת טווידי ללא שמץ של דרמה, אלא מתוך תחושה שזו המציאות, ולמרבה הצער אין בכוחו לשנות אותה. נדמה שהאלבום מאפשר לטווידי לנכס מחדש את המונח Dad Rock – מצד אחד להשלים עם העובדה שאנרגיות הנעורים דעכו, אך מנגד להפגין אומץ לכפור באתוס הנעורים של הרוק'נרול ולכתוב שירים מפרספקטיבה בוגרת ועתירת חוכמה, כמו זו שיש לאבות.

להאזנה: Infinite Surprise

3. Memorials – Music for Film: Women Against The Bomb

Best Soundtrack/Best Debut

ממוריאלז הם צמד חדש שמורכב משני מוזיקאים ותיקים. הראשון הוא מתיו סימס הגיטריסט ונגן האורגן של Wire והשנייה היא הזמרת והמולטי-אינסטרומנטליסטית האדירה וריטי סוזמן שהנהיגה את Electrelane, אחד ההרכבים הכי נפלאים והכי אנדרייטד של העשור הראשון של המאה ה-21.  בחודש מאי האחרון הוציא הצמד שני פסקולים לשני סרטים שונים. הפסקול הראשון הוא לסרט בשם Tramps! שעוסק בשורשים הקווירים של תנועת הניו-רומנטיקס, זו שהצמיחה בסוף הסבנטיז ובתחילת האייטיז להקות כמו דוראן דוראן, ABC ושפנדאו בלט. לצד שירים ששואבים השראה מקראוטרוק ומפוסט פאנק של התקופה, מכיל האלבום קטעים יותר ניסיוניים שמקשים לקבל את הפסקול כיצירה שעומדת בפני עצמה. הפסקול לסרט Women Against The Bomb מציג לעומת זאת אסתטיקה קוהרנטית ושלמה יותר. הסרט התיעודי מתמקד אף הוא בתחילת האייטיז ומתאר התארגנות של נשים שיצאו בתהלוכה נגד הכוונה של הממשלה הבריטית להציב נשק גרעיני בגרינהאם. לאחר שהתהלוכה לא השיגה את מטרתה, הטילו הנשים המוחות מצור על הבסיס הצבאי במקום וחלקן אף נעצר על ידי המשטרה המקומית. כדי להשמיע את קולן של אותן נשים, משתמשת סוזמן בקולה הנוגה אך הבטוח. בחלק מהשירים קולה אף מוכפל ויוצר תחושה של מקהלה נשית נחושה. המוזיקה שמלווה את השירה של סוזמן כוללת אלמנטים פולקיים, גיטרות פוסט פאנקיות, אלקטרוניקה אנלוגית סטריאולאבית ועוד. אם האלבום של וילקו מציע השלמה גברית עם המציאות ועם חוסר היכולת לשנות אותה, האלבום של ממוריאלז מספק השראה נשית לכל אקטיביסטית ואקטיביסט שמאמינים שעדיין לא מאוחר להפוך את העולם למקום טוב יותר.

להאזנה: It's In Our Hands

2. Liturgy – 93696 – Best Black Metal

בשנת 2009 פרסמה האלה ראבנה האנט-הנדריקס (אז עדיין עם שם קצר יותר ועם זהות מגדרית גברית) מאמר בשם Transcendental Black Metal: A Vision of Apocalyptic Humanism. המאמר עורר מחלוקת עזה בקהילת המטאל וזכה לקיתונות של ביקורת, הן בשל היומרנות הפילוסופית, והן בשל הקריאה של האנט-הנדריקס לזנוח את הבלאק מטאל המסורתי מצפון אירופה. לטענת האנט-הנדריקס, מסורת זו התבצרה בתוך כללים נוקשים שמקדשים את שלילת העולם ומונעים כל אפשרות להתפתחות מוזיקלית או רוחנית. לתפיסתה, הגיעה העת לבלאק מטאל חדש, כזה שמבוסס באמריקה, ושיציע אופקים חדשים ומוארים שיובילו את המאזינים לחוויה טרנסנדנטית. האנט-הנדריקס הפילוסופית-פסלת-אמנית-מוזיקאית לא הסתפקה בסימון היעד השאפתני, ומאז 2009, בשורה של אלבומים אדירים, חתרה יחד עם השותפים שלה להרכב ליטורג'י למימוש החזון הנשגב. לטעמי, ההרכב הגיע לשיאו באלבום המהמם, פשוטו כמשמעו, שיצא השנה. האלבום נקרא 93696 משום שעל פי התיאולוגיה הנוצרית, הפילוסופיה הדתית של אליסטר קראולי ותורות נומרולוגיות אזוטריות, רצף המספרים הללו מייצג את גן עדן. היצירה האפית שאורכת למעלה מ-80 דקות משלבת בגאוניות בלאק מטאל רצחני עם מרכיבים של מוזיקה קלאסית שכוללים מקהלת ילדים, עוגב, כלי נשיפה, כלי מיתר ועוד. מול חלוצי הבלאק מטאל שהשתוקקו לשרוף כנסיות, ולעיתים אף מימשו את תאוותם, הצליחה האנט-הנדריקס לבנות קתדרלה אדירת ממדים שלא רק פורצת את גבולות הבלאק מטאל, אלא גם מגדירה מחדש מהי מוזיקה דתית נשגבת ומציעה למאזינים ישועות כהרף עין.

להאזנה: 93696

Album of The Year

jaimie branch – Fly or Die Fly or Die Fly or Die ((World War)) – Best Jazz

ג'יימי "בריזי" בראנצ' הלכה לעולמה שבועות ספורים לפני השלמת האלבום הרביעי של Fly or Die Fly, הרכב הג'אז שהקימה והנהיגה. המוות הלא צפוי, כשבראנצ' רק בת 39, הכה גלים בקרב מעריצים ומוזיקאים רבים – בעיקר בשיקגו, שם החלה בראנצ' את הקריירה שלה, ובברוקלין שבה התגוררה בשנים האחרונות. חבריה להרכב – הצ'לן לסטר סיינט לואיס, הבסיסט ג'ייסון אג'מיאן והמתופף צ'אד טיילור – חברו לאחותה של בראנצ' כדי להשלים את הפרטים האחרונים של האלבום שיצא כשנה לאחר הטרגדיה. כדי לחגוג את צאת האלבום ואת חייה של בראנצ', התכנסו רבים מחבריה ובני משפחתה לתהלוכה שזכתה לכינוי Breezy March. מצפייה בתיעוד של התהלוכה קשה להתעלם מתחושת הקהילתיות שאופפת את המשתתפים – מוזיקאים ולא מוזיקאים – שרבים מהם מנגנים בקקופוניה נהדרת בכלי נגינה, כלי מטבח ועוד.

תחושה זו עומדת גם בבסיס האלבום Fly or Die Fly or Die Fly or Die ((World War)). גם בקטעים התוססים יותר וגם בקטעים השקטים, גם בחלקים המרקידים של האלבום וגם בחלקים הקצת יותר מאתגרים – שורה על האלבום תחושה קהילתית שעליה מנצחת בראנצ'. השילוב המסחרר של סגנונות – מג'אז חופשי, דרך Pאנק, פסיכדליה, קאנטרי אלטרנטיבי (בקאבר יפהפה לשיר של המיט פאפטס), וכלה במוזיקה קאריבית ודרום אמריקאית – מאפשר לבראנצ' להציג את החזון המוזיקלי הרב-קולי והמגוון שמאפיין את הקהילות שבהן פעלה. בראנצ', שכתבה את שמה באותיות קטנות, סיפרה בראיונות שהיא תמיד הרגישה קצת שונה עד שמצאה את מקומה בלב הקהילות המוזיקליות של שיקגו וניו יורק. אלבומה האחרון של בראנצ' חוגג את תחושת הקהילתיות ומזכיר מדוע ההרכב שמנגן זכה לשמו – Fly or Die Fly. לפי בראנצ', קיימות רק שתי אפשרויות – או שנעוף יחד או שנמות לבד. הדרך שבה בראנצ' נפרדה מאיתנו הראתה ששתי האפשרויות הללו יכולות להתקיים יחד.

להאזנה: burning grey

Photo by Ben Semisch, courtesy of Bemis Center for Contemporary Arts